באינטרנט כתוב שהתחילה מלחמה. לטביה 2006

לטביה 2006
  1. 1
    יום שני 27.10.2014, 22:13

    ראיתי בשבוע שעבר תערוכת צילום של וים ונדרס. אני מאד אוהב את הסטילס שלו מתקופת "פריז, טקסס" כבר שנים, אבל התערוכה הזאת הייתה הרבה מעבר למה שראו בה, ובכך אני חושב שאתם דומים. תפקיד הטקסט והקונטקסט אצלו ממש חשוב, והוא מנסה כמה שיותר להדגיש לצופה כמה מסביב קיים – ראשית כל בסאונד, אבל זה מגיע אפילו עד רמת הקרינה הגרעינית.
    כאן, אחרי קריאה חוזרת של הכותרת והתגיות, הצלחתי (אני חושב) להרגיש משהו ממה שחווית ושרצית להעביר. ופיצוח האניגמה זה לא הקטע, פשוט החוויה כל כך שונה מאשר כשזה נראה.

  2. 2
    רונית פורת
    יום שלישי 28.10.2014, 9:31

    קודם כל תודה!
    אני תמיד תוהה עד כמה כדאי לחשוף. ומה עם לא רואים את התגיות?
    האם היה חשוב לומר שהייתי ברזידנסי בלטביה שמלחמת לבנון השניה פרצה?
    האם חשוב לומר שבכפר גלעדי נפלה קטיושה ישירה בכניסה לבית קברות ופגעה והרגה 12 חיילים?
    האם חשוב לדעת שקראתי על כך בווינט ישר אחרי שזה קרה, שנפלה קטיושה בכפר גלעדי בלי להרחיב איפה ומה ושדעתי נטרפה?

    ההשוואה לוים וונדרס היא מן המחמיאות שקבלתי.
    בשנים האחרונות חשוב לי לשלב טקסט ותמונה בכל פרוויקט שאני עושה על מנת לנסות
    לספר סיפור אבל גם לשחק על מה אמת ומה בדיה.

  3. 3
    יום שלישי 28.10.2014, 23:16

    היי רונית יקרה,
    שאלות גדולות.
    עבורי, כשהבנתי שהיית בלטביה (לא ידעתי רזידנסי, אבל אולי זה פחות חשוב) בזמן שהמלחמה פרצה, והבנתי שכפר גלעדי היה נתון תחת אש כבדה (זוכר עכשיו את המקרה הספציפי, אבל לא זכרתי אתמול), הרגשתי שאני מבין את הצילום טוב יותר. העיניים של הילדים האלה אמרו לי משפטים שונים ממה שאמרו לי לפני ה"פענוח". הקרוסלה הייתה לקרוסלה קיבוצית, הרווח ביניהם היה לקיבוצי, הדשא. ההתברזלות הזאת בחוץ, שהיא שיוצרת את הנעורים מתוך הילדות.
    בגלל השילובים של טקסט ותמונה בעבודות שלך + ההוצאה מהקשר של צילומים שעשו אחרים וחיבורם להקשרים אחרים לגמרי, אני בטוח שהשאלה של מידת האניגמה וגם השאלה על מידת הבדיה תמשכנה להעסיק אותך. לא נראה לי שצופה, אוצר/ת, מבקר/ת או חוקר/ת יוכלו להיות או רצוי שיהיו סמכות בשאלות האלה. הן בלב ליבה של היצירה שלך ורק את תוכלי לענות עליהן.
    אני רק יכול להציע מה השיקולים שכדאי לך לשקול, מעבר לאינטואיציות שאני מניח שהן הגורם החשוב ביותר. בעיני כדאי תמיד לשאול "מה אני חייבת שהצופה יבין?", "האם יש חלק כלשהו שהוא המינימום של המינימום של ההבנה וההקשר שאני רוצה שיהיה לצופה?", "מה רשימת הדברים שאני רוצה שיחשפו ברצף של כמה יצירות?", "מה אני רוצה שיחשף מן הטקסט שאני כותבת?", "מה אני רוצה שיחשף מהטקסט האוצרותי?", "כמה רקע בתולדות הצילום חייב צופה שיהיה לו בשביל להבין אותי עד הסוף?", "האם קריטי לי שיבין?", "מה אני רוצה שיתפס כאמת?", וכו'.
    ואולי כיוון מסויים שהייתי חושב עליו – כגלולה ממתיקה – לפחות לשלוח לצופה כמה קצוות חוטים. שלא ידלג ויפתור עצמו. שידע שיש פה, במידה שהוא רוצה לחפור, מה לגלות ומה לבדוק.

ידעתם שבכלל אומרים 'תגובית'?