אנטוניו ומריה

לפני שנה חייתי באירופה. אנטוני, השותף שלי, היה מכין לנו כל ערב אוכל איטלקי מנאפולי ומתבטל המון. בימים שהיו גלים הוא היה משכים קום ולוקח מטרו לחוף של ברצלונטה, חוזר מהר הביתה ומכלה את שאר היום שרוע על הספה. כשמריה, בת הזוג של אנטוניו, היתה חוזרת מלימודי האדריכלות, בדיוק בזמן לארוחת ערב, היא נהגה לשאול אותו מה הוא עשה היום. לרוב, הוא היה מספר שהוא גמור כי ישב מול המחשב שעות ושלח קורות חיים.

מריה, בתמימותה הקטלנית, האשימה את המשבר הכלכלי וקיטרה על האבטלה בקרב הצעירים. היא סיפרה בלחישות שהיא מודאגת שאולי אנטוניו מדוכא כי לא מחזירים לו טלפונים. אני שיערתי שהוא מדוכא כי כבר יומיים שאין גלים והוא נאלץ לצפות בקנאה בתחרויות גלישה מפורטוגל דרך היוטיוב, כדי להעביר את הזמן עד שצריך להתחיל להכין שוב לאכול. בהתחלה, נחרדתי מההתנהלות הפרזיטית שלו אך עם הזמן התחלתי לתהות, אולי הוא פשוט מצא את התשובה.

באחד הימים, הגעתי הביתה והתלוננתי בפניו שאני "עייפה מהלימודים ולחוצה מההגשות ומותשת מהנסיעות הארוכות ברכבת ורק מתחשק לי להיזרק על המיטה ולהירדם". הוא הזדקף (כי שוב היה שרוע על הספה) וענה לי לאט ובפשטות. "בני האדם הם בסך הכול חיות. כמו האריה והפיל והנמר. אם מתחשק לך לאכול, תאכלי ואם מתחשק לך לישון, פשוט לכי לישון."

אאחל לכולנו שהשנה ניזכר מדי פעם במנטרה של אנטוניו. בגדול, שתהיה לנו שנה טובה.

☼ עוד מאת מאיה יופה ← נראה לי שאני מוכנה

תגיד/י את זה…