הטור הראשון שלי

כל אחד זוכר את הפעם הראשונה שהוא למד לרכוב על אופניים. שלי לא היתה שונה במיוחד, מלבד כך שבחרתי בטעות לפנות לכיוון הירידה. ההתרגשות והשמחה התחלפו חיש מהר לשיתוק וחרדה. לופת את הכידון בבעתה, זכורה לי אוושת הרוח החזקה באוזני, מעמעמת את זעקות מאחורי (משהו לגבי הברקסים). שניות ספורות אח״כ מצאתי את עצמי שרוע, חבול ופצוע, בתוך סבך שיחים קוצניים. בעוד חברי ה״מנוסים״ רוכבים ליד, השתוקקתי בליבי כבר להיות אחרי. מיומן ומשופשף. עוד כמה פעמים, חשבתי לעצמי, ואני שם.

מאז, באופן טבעי, החיים היו ועודם, מלאים ב'פעם הראשונה'. לבטח בעולם היצירה. הפעם הראשונה שבאמת הסתכלתי על אותיות השפה העברית, למשל, הייתה בבית הכנסת ביום שבת. זוכר איך פתאום האותיות החלו מרקדות לנגד עיני, כמו סימנים מופשטים ברצף אלגוריתמי לא מובן. איך לפתע כבר לא קראתי את המילים, לא חיברתי אות לאות. תחת זאת, גיליתי צורות מרתקות, עולות ויורדות, במין זרימה והמשכיות כמו נחל מתפתל. עולם קסום של קונפטי טיפוגרפי, בלי התחלה ובלי סוף.

הפעם הראשונה שציירתי באמת הייתה בשיעור רישום. שולחן, עציץ וכמה פירות. במקום להעתיק אותם על דף, הרגשתי איך, בפעם הראשונה, אני חושף אותם מתוך הדף. העיפרון היה לי לאיזמל, הדף לגוש אבן גס. ואני, כמו פסל בן יומו מגלה אט אט את דמותה של היצירה.

הפעם הראשונה שצילמתי. מצלמה ישנה. חדר חשוך. נר אחד, שעה אחת ושבע תמונות. פתאום הרגע הקפוא הפך לסיפור בהמשכים. לרעיון. לאמירה.

הפעם הראשונה בבית הדפוס. הריח, הרעש. המכונות. הריגוש. הקסם הזה, שבו רעיון וירטואלי לחלוטין ששכב אצלי על המסך כבר כמה ימים קם לפתע לתחייה. החזקתי אותו בידיים. מיששתי אותו. מרחתי את הצבע והרגשתי כמו אמא שמחזיקה תינוק שזה עתה הגיח לאוויר העולם.

הפעם הראשונה שעשיתי סרט אנימציה. הרגשתי לא פחות ולא יותר – בורא. בראתי אדם, הפחתי בו רוח חיים, הכנסתי בו רגשות ומחשבות, מגרעות ומעלות. סיפרתי סיפור של משמעות ותקווה.

תמיד יש פעם ראשונה.
יש משהו בפעם ראשונה שמיד מלחיץ. מאיים. מעורר חרדה ומשתק. משהו בלא נודע הזה שאליו אנחנו נכנסים, שמאפשר לספק לחלחל ולזרום בתוכנו, להתסיס אותנו ולגרום לנו להזיע באי נוחות. אבל פעם ראשונה יש רק אחת, ולפני שאנחנו מסתכלים עליה שוב, בדיעבד, פולטים אנחת רווחה, מתפנים להמשך, בואו ננסה ליהנות ממנה. להתרגש ממנה. להיסחף ולהתמכר למערבולת שהיא מביאה איתה, לגל הענק שמסחרר אותנו, בועט, מטלטל ומעיף גבוה. ולו רק לפעם אחת.

כי ביננו, אחרי הפעם הראשונה תבוא גם השנייה. והשלישית. ואחריה עוד הרבה כמוה. ואז כבר היא תהפוך שגרתית, משעממת, לא ממש סוחפת ומרגשת. ונתחיל לחפש לנו פעם ראשונה אחרת.

☼ עוד מאת אלעד משען ← הדף הלבן

כאן איזור הקוֹמֶנְטַצְיָה…