שני זיכרונות ילדות סגולים

 

סימן היוד

אני עדיין זוכרת את סימן היוד בצורת פרצוף מחייך שהגננת הייתה מציירת על גב כף יָדִי הימנית בכל פעם שהייתי נופלת ונפצעת. לזיכרון הזה יש ריח של דם וחול מעורבבים אחד בשני, יחד עם טעמן המלוח של הדמעות הנבלעות בתוך הפה, וגם את זיכרון המגע המפתיע של היוד על העור – קר וכחול. פעמים רבות מידי נפלתי ונפצעתי כילדה, ותמיד לאחר מכן צוירו על גב היד אותן פנים זולגות עם החיוך הנמס, ודמעות הדיו נבלעו בתוך הפה הסגול. שנים רבות לאחר מכן המשכתי להאמין שסימן היוד טָבוּעַ לנצח על גב ידי, חלק מעצמי ומבשרי למרות שהפסקתי ליפול.

נֵצַחנֵצַח

בסמוך לבית הילדות שלי הייתה גבעה מכוסה בפרחי עדעד. קראתי להם אז פרחי נצחנצח, מבלי להבין את רעיון חיי אלמוות שהפרחים האלה החביאו בתוך הקיפולים הדקים- כחולים – סגולים. כילדה היה נדמה לי שיש דברים שיישארו כפי שהם, לנצח, בדיוק כמו הפרחים. אני זוכרת שהייתי עולה אל הקצה עליון של אותה גבעה, אוחזת בידה של אימי בזמן שאבנים קטנות התדרדרו מטה תחת רגליי. מלמעלה היינו מביטות אל האנשים החולפים בשביל הנמתח לרוחבה של הגבעה, ומשם אל כביש האספלט המתעקל ואל שדרת האיקליפטוסים. ברגעים אלה היה נדמה שהכול ימשך כך לנֵצַח, שהאדמה והעצים יכולים לנַצֵּחַ את תנודות הזמן. שנים אחר כך הגבעה כוסתה בבטון ובבנייני מגורים, ואני מבינה שהזיכרונות של אותם רגעים הם אלה שלנצח ולא הפרחים.

☼ עוד מאת מיכל טורנובסקי ← סגול רועד

  1. 1
    יום ראשון 22.06.2014, 9:02

    זה מאד יפה. תודה

  2. 2
    צורית דעדוש
    יום ראשון 12.10.2014, 20:02

    מיכל היקרה,
    את כותבת יפה הצלחת להכניס אותי למוד של טבע ופריחה, אזורים שבאמת חסרים בנוף.. נהינת לשמוע אותך.. אפשר עוד??

אולי יש לך משהו להגיד בעניין…