ספוקן וורד

כשאומרים שלחיים יש כוח משלהם, יש בזה משהו. נכון שזו קלישאה, אבל גם אם היא לא נכונה לגמרי, או חלקית, העובדה שאיכשהו התחלתי לעסוק במוסיקה כחלק מהאמנות הפלסטית שלי, ובאמצעותה ייצרתי רשת הצלבות מורכבות בין פרפורמנס, ספוקן וורד וכתיבה, הם הפתעה גמורה בשבילי וגם… לא…

כשהייתי קטן עשיתי הצגות בבניין לכל השכנים, עם שירים וסיפור מטופש, וחלק אפילו שילמו חצי שקל כדי לראות אותי מביך את עצמי ברחוב. בתיכון למדתי אמנות ועיצוב, אבל חצי מהכיתה שלנו הייתה ממגמת מוסיקה – אז העובדה שלמדתי לנגן בתופים והתחלתי להתעמק במוסיקה לא כל כך מופרכת. אפילו היה לנו חדר חזרות במקלט של הבניין הישן אצל ההורים שלנו, עם ריח של טחב והרבה גרפיטי.

כשהתחלנו לעבוד על הפרויקט "שני ימים ולילה – טרילוגיית תסכיתים", לפני ארבע שנים, זה היה בעיקר גחמה של רצון לעסוק בסאונד ולשתף פעולה ביחד. אנחנו חברים מהתיכון ולמרות העובדה שאנו חולקים אהבה משותפת גדולה למוסיקה, משוחחים על כך ארוכות ומתווכחים אודותיה – אף פעם לא שיתפנו פעולה. לא ממש ידענו מה זה הולך להיות, וגם היום זה חוצה שדות ועומד על התפר בין כל מיני קטגוריות. זה מוסיקה אבל לא בשדה של מוסיקה, זה ספרות אבל לא בשדה של ספרות, זה אמנות פלסטית, אבל לא ממש חזותית. ב-2010 החלטנו "לעשות משהו ביחד". אני הבאתי טקסט, הוא הביא מנגינה שהקליט במכשיר הקלטה על פסנתר. החלטנו שזה יהיה פשוט, מהיר, פסטישי. ואכן, הדברים התגלגלו מעצמם: קודם הקלטנו מנגינות, החלטנו לשלב גם יצירות קלאסיות קצרות שכתב במסגרת התואר הראשון באוניברסיטה העברית בירושלים, אחר כך הקלטנו תופים במשך כמה שעות אצל חברים בחדר חזרות. הרעיון להקליט את אלכס אנסקי היה אינטואיטיבי. לשמחתי, הוא הסכים לאחר שקרא את הטקסט ששלחתי לו באימייל ומכאן הדרך הייתה סלולה לשלושה תסכיתים שנעשו בין 2010 ל-2013. במשך חמישה ימים בערך ישבנו ברציפות מול המחשב, עורכים, מדביקים, מוסיפים. ידענו שאנחנו רוצים רוק'נרול, ידענו שאנחנו רוצים פיוז'ן, ידענו שאנחנו רוצים אלקטרוני, ידענו שאנחנו רוצים Joe's garage. רק אחרי שהשלמנו את היצירה הראשונה בטרילוגיה, אש בין ערביים, הבנו שזה תסכית. שיש לזה מילה. שזה מתחבר להיסטוריה של ז'אנר מת, ושזה נורא צייטגייסט להחיות אותו, היום בעידן הפודקסטים.
אני ממש לא מחשיב את עצמי כמוסיקאי, אבל העובדה שסאונד בעבודות שאנחנו מנסים לעשות הוא כמו סוג של רישום, שיש לו נוכחות ספרותית בחלל, מרגשת אותי והיא מעבה את יכולת הביטוי שלי כיוצר. זה נחמד… כי זה כיף, זה רלוונטי, אבל זה לא נוסטלגי. פעם זה מה שהיה. היום עושים את זה כי רוצים.

וככה זה נראה…

חבר מנגן על התופים שלי

☼ עוד מאת דן אלון ← מתה מזמן והיא הולוגרמה של עצמה

מי שמגיב מגניב!