מתוקה מחוקה

לילה אחד הפנים של התינוק שלי נמחקו. נזכרתי בקלף שהיה לי של "חבורת הזבל", הקלף של "מתוקה מחוקה". האלבום של "חבורת הזבל" שכן כדרך קבע על ערימת התווים שלי שהיו על השרפרף האדום לצד הפסנתר. הלכתי לחפש ולא מצאתי את האלבום ואיתו ערימת תווים שהצטברה במשך עשר שנים. עשר שנים של קרבות עקובים מצער על כפות הידיים הקטנות מדי והבלתי צייתניות. כשהחלתי לנגן בכיתה ב' בטח הגעתי מדו עד סול, משהו כזה, היה ברור שבקרוב אני מדביקה את הפער. למרבה הגיחוך עד סוף כיתה י"ב עדיין לא הצלחתי להשלים אוקטבה, האצבעות החליקו מדו עד דו והייתי צריכה לקפץ מאחד לשני גם ביצירות חמורות הסבר. כפות הידיים הלא מתאימות שלא התרצו לכדי נגינה, הן תירוץ שנועד להסתיר חוסר כישרון טבעי וחוסר רצון עמוק ללכת לפי הכללים ולפי הקצב. את התיסכול העיקרי הסב לי באך אך צמודים אליו מוצארט, בטהובן, שופן ושוברט. כשחרגתי אל יצירות ג'אז: מקצבים שמעולם לא הבנתי, הפכתי אותן לבוסה-נובה ונהנתי ושמחתי, מבלי לדעת שישנה בוסה-נובה ומבלי לדעת ששנה לאחר מכן עוד אספיק לראות את קרלוס ז'ובים חי לגמרי בבריכת הסולטן, בהופעה של פעם – כשהקהל עמד או ישב על הדשא ופניו אל הגיא (בן) הנום. שנים אחר-כך באותה בריכת סולטן, בהופעה של עכשיו, עם הקהל פונה צפונה, ברי סחרוף שר את "עוד חוזר הניגון". כשהגיע אל "צמרת גשומת עפעפיים" ואלפי אנשים קופצים הרעידו להבהיל את הקונסטורציה של הכסאות וצרחו את המילים, נתן אלתרמן, מת לגמרי, החליט לרדת לאדמה לרגע. הוא עבר דרך שער יפו וקנה בייגלה עם זעתר ירוק מצבע מאכל (היתרון בלמות הוא שכבר מתת) הוא התיישב למרגלותיו של סחרוף על הבמה והתבונן משתאה. דמעות רפאים של צער וקנאה התגלגלו על לחיו הימנית כשהבין שאין צורך לכתוב משפט נורא כמו "וצמד עגילייך מת בתוך תיבה" ועוד פחות מכך, אין צורך לחיות אותו כדי לנטוף מסקס אפיל.

רק אסיים ואומר שכשהאור עלה הפנים של התינוק הלכו וחזרו בהדרגה יחד עם עוד מספר חפצים ואיברים שהיו בסביבתו, כפות הידיים הקטנות מדי והבלתי צייתניות הפכו יום אחד באופן פתאומי לענקיות, כשהוא נולד. עם השנים הן חוזרות למימדים שלהן כשהידיים של התינוק הזה כבר חולקות איתי כפפות והחלו אוחזות בחליל, כינור וקלרינט, אך עם הופעתן של ידיים קטנות יותר הידיים שלי החלו להבהב כמו מנורות צבעוניות בסוכה. יש לי נורה כחולה, נורה אדומה ונורה צהובה שמהבהבות בקצב בלתי צייתני שאינו מובן לי.

☼ עוד מאת עינת עריף-גלנטי ← מבטך הבוהה חורך את צדודיתי

  1. 1
    מורן
    יום חמישי 06.02.2014, 21:46

    הידיים לא מפסיקות לנגן או להבהב או להשתאות… או להשתנות… זה כתוב כמו ג'אז.

  2. 2
    יום שישי 07.02.2014, 9:36

    תודה :)
    לא עלה בדעתי, כנראה רק למי שמחזיקה בתבונת הג'אז יכולה להיות תובנה כזו.

  3. 3
    יום ראשון 09.02.2014, 21:43

    יו איזו מחוקה (טוב הייתי חייבת). פשוט לעוף לגמרי על הפוסט ההזוי הזה. הזוי גם בדיוק האין אפשרי שלו (-: מרענן, מטלטל, צבעוני ומוסיקלי בצורה דחוסה ומהממת. בקיצור, אני מתה על הפוסט הזה. ומוסיפה משאלה, שאושרי יתחיל ללמוד תופים ושירביץ בהם תורה.
    אין כמוך!

  4. 4
    יום שני 10.02.2014, 10:18

    1. אמן
    2. תודה
    3. הכל קרה באמת
    4. בהופעה של ברי סחרוף, להזכירך, היינו יחד.

  5. 5
    יום שני 10.02.2014, 11:32

    הפעם האחרונה שזזתי, בערך.

כל תגובה מקרבת את הגאולה…