הפוסט הזה התחיל בחושך. מן הסתם אין דרך אחרת לכתוב על אור. חיפשתי השראה עד שהערב ירד וכשעמדתי לצאת מהסטודיו עיני נפלו על רישום הילדות הזה שציירתי בגיל 5.

שני שבילים הובילו אל הבית הממוקם גבוה והרחק בקצה הדף עד שראשו נגע בשמים. בית קטן עם גג אדום ושתי אדניות בחלון. פתחתי את הדלת ונכנסתי לתוך הבית. נעלי היו מלאות בוץ מהשבילים החומים שפסעתי בהם, לפרחים באדניות היה ריח נפלא, מיששתי את האריג הנעים של הוילונות הסגולים בחלון, הבטתי החוצה ונופפתי לכמה עננים שחלפו בדרכם. אושר כזה לא הרגשתי מזמן – הייתי  ממוקמת בתוך הקומפוזיציה המושלמת.

התיישבתי על הרצפה והרמתי את עיני  – מהתקרה שמעלי המנורה שציירה הילדה בת 5 שהייתי הפיצה אור צהוב וחמים ואני לקחתי עיפרון, ציירתי סביבי מסגרת של דף לבן והתחלתי לכתוב.

☼ עוד מאת מרב שין בן־אלון ← לשבור את הכוס

הערה, ביקורת, פרשנות - הכל הולך…