את בוב אוראל

אני רוצה את זה

אני רוצה את זה. ואת זה. ואת זה. אה. גם את זה. מה שיש שם? אני רוצה את זה גם.

קופסאות מרשרשות מלאות דברים יפים ומנצנצים. מכניס את ידי פנימה לתוך הריק ולפני שאני מוציא את בחירתי אני מסתכל ימינה ושמאלה. ההוא שלידי מחזיק משהו יפה. ההיא שלידי יפה, לבושה היטב. בטח בכיסים יש לה דברים יפים. יש לה טעם טוב, היא מבינה דבר או שניים. אני רוצה את מה שיש לה גם. כמה יופי, כמה צבע. הקווים, התחושות. המגע. מעניין איך זה היה מרגיש אם זה היה שלי. אוף. למה לי אין דבר כזה? מבריק, יפה, מנצנץ. אם אני הייתי מחזיק את זה, זה היה מושלם. אני בטוח בזה כאילו לא הייתי בטוח בשום דבר אחר מימיי. ההוא שם, מה שהוא מחזיק זה בטח הדבר הכי יקר לו בעולם. איך זה שלי אין דבר כזה? אני צריך את זה. ואת מה שמחזיק ההוא שלידו. רק שיהיה שלי… וכשזה יהיה שלי, סוף סוף אהיה שלם. פתאום כל מה שאני מחזיק לא נראה כזה מוצלח. פחות כסוף. פחות מושך. פחות עמוק. עוד דבר פחות אהוב שמצטרף לשאר הדברים העייפים המונחים מסביבי שמסתכלים עליי מלמטה ורוצים שארים גם אותם. פעם אהבתי יותר, עכשיו… קצת פחות.

אני רוצה את זה, ואת זה, ואת זה ששם, המבריק ההוא, אני רוצה אותו גם. הרגע ההוא, הקטן-גדול הקנאה הזאת, הירוקה, המלאה, הגדושה, כל הדברים בעולם…

מתי לעזאזל יוצא כבר האייפון החדש?

☼ עוד מאת אנטיילד מארח: אייל דינר ← בדרך

הערה, ביקורת, פרשנות - הכל הולך…