את אביגיל ריינר

לפרוק / לטעון

אני אוגרת. שומרת כל פיסת נייר, כל שבב בעל חשיבות או לא. החפצים הללו נאגרים בתוך קלסרים עבי קרס. כשאלה כבר לא מסוגלים להכיל את שבתוכם, הם עוברים לארגז קרטון ירקות ונפתח קלסר חדש לאיחסון. ארגזים על ארגזים, מסודרים כרונולוגית לפי תקופות ושנים.

הצורך לעלות לבוידעם ולמשש את הניירות, לקרוא את המכתבים, לברור בין חפץ אחד למשנהו עולה בי מדי תקופה. עד כה הוא סופק על ידי מעבר מהיר על החומרים, לעיתים תוך שיתוף הנוכחים בחפצים המגוכחים שבחרתי לשמור, החזרה שלהם למקומם בארגז, איפסון מחדש וחוזר חלילה.

וולטר בנימין מתאר את תשוקת האספן ויצר קטלוג ומיון האוסף, כ"פריקה". מילה כל כך מדוייקת. "אני פורק את ספרייתי. כן, אני פורק… אנא הצטרפו עמי אל אי–הסדר הזה של ארגזים שנקרעו לרווחה, האוויר רווי אבק שבבים, הרצפה מכוסה קרעי נייר, ללכת עמי בין ערימות הכרכים הרואים שוב אור יום לאחר שתי שנות חשכה".

פריקת האוסף כל כמה שנים, מאפשרת לי לבחון חומרים שהם לכאורה חסרי ערך כמוצגים בעלי פוטנציאל אתנוגרפי. לכן חיטוט אינסופי מכריח אותי לשאול את עצמי היכן אני עומדת, מהו מקומי, מהו מיקומי. בכל פעם – עצירה. התבוננות. חזרה לאחור. סקירה. מסירה. או החזרה. טעינה. הכל כדי להמשיך הלאה.

ערכו הסמלי של החפץ עולה בכל פעם קצת. באופן אישי, אך לא רק. ביכולתו של החפץ ליצור לא רק דימוי ויזואלי מעניין אלא גם להטען במשמעות תרבותית–חברתית. אותו סט המכתביות, הפתק שחברה העבירה באמצע שיעור חשבון. הסטיקרים הפוליטיים. הצ'ופרים מטיולי הצופים. הפנקס הישן של אבי. כולם פה. כולם ממצאים בעלי ערך חזותי שהתבוננות רחבה עליהם כעל אובייקטים בעלי משמעות קולקטיבית, מאפשרת את הטענתם בסוג נוסף של נרטיב מעבר לנרטיב האובססיבי-אישי.

פריקה לשם טעינה. כל כמה שנים. חומרי הגלם לא יוכלו להשאר סטטים-בארגזים-מעלים-אבק-ביתי-נטולי-משמעות, לעוד הרבה זמן.


☼ עוד מאת אנטיילד מארח: בן בנחורין ← טופ 5 / דגלים

הערה, ביקורת, פרשנות - הכל הולך…