את גיא מגיד

שיר עצוב בלופ

בזמן האחרון כל דבר מרגיז אותי. אני לא מתנצל על זה. ככל הנראה זה קשור למוות של אמא שלי, ששבר אותי, ועכשיו, מבין ההריסות, האבל מתחיל לנבוט. אולי לראשונה בחיי, אני באמת מתבגר, בין אם מרצון או אם מכפייה. כך קורה שאני מודיע לסביבה שלי, לא תמיד בסימפטיה ועם מעט מאד הסברים, שאי אפשר יותר לקבל אותי כמובן מאליו. אני לא מתנצל על כך. זה בסדר, ואפילו בסדר גמור מבחינתי. אני צריך לדאוג לעצמי מעכשיו, אז מותקל׳ה מת ואגואיסט נולד. ביננו, זה עושה לי טוב – לנדוד לארצות הקור.

הלילה ירדתי לתחתית לעבוד קצת. גם כי הכלבים היו קצת דבק, והציקו לי, וגם כי אילו הייתי נשאר בבית, לא הייתי מזיז קו. סתם הייתי בוהה במסך המחשב, בזמן שליווייתני החושך היו שוחים באקווריום, שהוא הראש שלי. עשרים דקות אחרי שהתמקמתי בקפה התיישבה קבוצה של ארבעה: שתי נשים ושני גברים. ממוצע הגיל שלהם היה סביב הששים, כאשר אחת מהם משכה למטה, לכיוון הארבעים ושש, אולי שלש, אבל עוד אחזור אליה. הם היו מעט מאד שיכורים ואחת וחצי בריבוע בורגנים-קולניים-חזירים שהפריעו לי לעבוד ושהנוכחות שלהם ריצדה בי. אז תקעתי אוזניות ושמעתי בלופ את ״שיר עצוב״ של אביב גפן. אבל גם לייבב בשקט הכנופיה לא אפשרה לי. המבוגר מבינהם, לא הפסיק לדבר על הכוס הרטוב של הבת שלו. האישה הפחות צעירה, דיברה על החור של התחת שלה, וכמה היא נהנית או לא נהנית, מדאבל פאקינג ואז הגבר השני דיבר על העורלה שלו שנגזלה והם כולם צחקו וצחקו.

מי שמכיר אותי, אז גם מכיר את הפה הגדול והמלוכלך שלי, ואולי זו וצדקנות מצדי, אבל משהו בחבורה המעושה הזו ובשיחה שלהם, הרגיז אותי מאד ובמיוחד. גסות הרוח שלהם חיללה משהו בקשר העדין, שבין ציבוריות בית הקפה, אישון לילה וקבוצת היוצרים שמייללת בשתיקה למוזה שלה. הרביעיה המשיכה בשלה עוד דקות ארוכות מדי, ועם עוד שלל מלים ודימויים שאני כבר לא זוכר, כשהבסיס לכל זה היה פרובוקציה זולה, רק לשם הפרובוקציה, כדי להשמע או להיות או להרגיש רלוונטי בבית קפה של שלש וחצי בלילה. בגבבה הם גם שיבצו מלים בצרפתית פה ושם, כדי שידבק לזה אינטלקט בשחור/לבן של עוד באירופה. כמובן שגם זה הרגיז אותי. גם זה שאף-אחד לא אמר להם מלה הרגיז אותי. אז הרגשתי את הצעקה מתחילה לנשב ב; קודם ברגל, בטיקים באנליים, ואז עברה לנקישות באצבעות יד שמאל – דבר שמנע ממני לעבוד. בשלב הזה החלטתי, לנהל כעסים ביני וביני ולצאת קצת החוצה ולהרגע. עם הקולה ביד התהלכתי קדימה ואחורה, בין לינקולן עשר עד חמש, ושרתי לעצמי תוך כדי, בקולי קולות, ״תודה שנתת לי להיות מה שבא לי״, משתדל להרגע. אחרי שלושה לופים של אביב חזרתי ובמשך כמה דקות ניסיתי, באמת שניסיתי לסתום. פשוט לסתום. רק לסתום. אבל היה מאוחר מדי. החשמל כבר ניצת, המשב היה לרוח, זו הפכה לסופה שהתגבשה לקדרות העננים ואז לצו השעה. העלתי סרט פורנו למחשב, שמתי פול ווליום וחצתי פליי. אז גם סובבתי את המחשב ואת עצמי, ואמרתי להם: ״הנה לכם, חבורת חרמנים זקנים, קדימה תאוננו, או תזדיינו על השולחן.״ הצעירה שבהם, קפצה וציווחה: ״אני לא זקנה, וזכותנו לעשות מה שבא לי, ומי אתה בכלל שתגיד לי מה לעשות, זו מדינה דמוקרטית! בהמה!״. ״אם לכם מותר, גם לי מותר, הרי זו מדינה דמוקרטית ובסך הכל הצטרפתי לעדר.״ השבתי בחיוך מתריס. במקומה הייתי מוריד לי סטירה. הסתובבתי חזרה למסך המחשב, סגרתי את הפורנו, הרגשתי קצת יותר טוב וחזרתי לעבוד. הם השתתקו ואז שמעתי את הזקנה מתייפחת ואני לא יודע למה, ואולי אני ממש אדם רע, אבל בנקודת הזמן הזו כבר ממש התמוגגתי. זה היה עניין של שניות עד שהם הזמינו חשבון והסתלקו. לי ולשאר השבורים בקפה נשארו השקט וליווייתני החושך באקווריום. המשכתי לעבוד ולבכות, עם שיר עצוב בלופ.

☼ עוד מאת אנטיילד מארח: יונית נעמן ← בגרות

  1. 1
    אביב ה.
    יום שני 07.10.2013, 12:08

    נפלא. כמה הזדהיתי.

הערה, ביקורת, פרשנות - הכל הולך…