לא רוצה ליצר סטודנטים צייתנים שמאלנים בגרוש

אני חושב שעיצוב הוא פוליטי, מאוד. תמיד חשבתי ככה, או לפחות כבר די הרבה זמן. העשייה הפוליטית היא חלק משמעותי או אולי אפילו מרכזי מהזהות שלי כמעצב. אני חושב שחינוך הוא פוליטי, מאוד. תמיד חשבתי ככה, או לפחות כבר די הרבה זמן. אבל יש סכנה בהפיכת העשייה הפוליטית שלי לחלק משמעותי או אולי אפילו מרכזי מהזהות שלי כמחנך.

דוגמה מימי כסטודנט בבצלאל:

בקורס בהנחיית ראש המחלקה בזמנו, התבקשו הסטודנטים ליצר כרזות לארגון בצלם. זה היה אמנם בסוף שנות התשעים, כששמאל עוד לא הפך באופן רשמי למילה גסה, אבל גם אז ההנחיה נתפסה בעיני כבעייתית משהו. המשימה הוגדרה כתחרות וקמפיין הכרזות הזוכה הודפס והופץ בכל הארץ לשמחתם של הסטודנט, הפורטפוליו והרזומה שלו. אני זוכר שהעבודה הזוכה הייתה מרשימה למדי, גם בתור עבודת סטודנט, אבל מה למד אותו סטודנט מהחוויה הזאת? כיצד התמודדו עם המשימה סטודנטים שלא חשו בנוח עם המסרים של בצלם? ויותר מזה, אם האקלים הפוליטי היה שונה (בארץ, במחלקה), האם אותו סטודנט מוכשר היה מסרב ליצור קמפיין מרשים שכזה גם עבור, נאמר, תנועת ישראל שלי?

השילוב בין חינוך לעיצוב וחינוך למעורבות חברתית/פוליטית אינו טריוויאלי. כמו רוב מוחץ ובלתי מייצג חברתית של סגל ההוראה במחלקות לעיצוב, גם התפיסה הפוליטית שלי כאזרח, כאיש תרבות, כמעצב, נוטה שמאלה ממרכז המפה הפוליטית. כשאנחנו דורשים ממעצבים להיות מעורבים חברתית/פוליטית, מתוך הידיעה שהשיגהם יבחנו ע״פ אמות המידה שלנו כמרצים, אך גם כאזרחים בעלי תפיסות פוליטיות מסויימות, האם אנחנו באמת מאפשרים להם להתפתח כאזרחים? או אפילו כמעצבים? האם איננו מסתכנים בחינוך לצייתנות מחשבתית אל מול גורמי כוח? כל זאת באיצטלה כבדת ראש של מחויבות חברתית ואזרחית.

שיהיה ברור, כיוון שעיצוב הוא פוליטי בהווייתו אני מאמין שחובה עלינו לחנך את הסטודנטים שלנו להכיר בכח הגדול שהם רוכשים, להשתמש בו בזהירות, בביקורתיות ובאחריות וגם לעודד אותם להפעיל אותו מתוך תפיסה חברתית ופוליטית. השאלה היא איך לעשות את זה מבלי ליצר סטודנטים צייתנים שמאלנים בגרוש?

אלה המחשבות שמעסיקות אותי בימים אלה כשאני עסוק בליטוש הסילבוס ל״הייפרטקסט פוליטי״, קורס חדש שאלמד השנה לשנה ד׳ במסלול אינטראקטיב במחלקה לתקשורת חזותית בשנקר. אני אשמח אם נוכל לקיים דיון על זה בתגובות כדי שאוכל ללמוד מהניסיון שלכם כסטודנטים, כמרצים ובכלל כאנשים שמתישהו לאחרונה פתאום קמו בבוקר הרגישו שהם אזרחים והתחילו ללכת.

☼ עוד מאת מושון זר אביב ← (מתוך) לדעת קהלים נסתרים

  1. 1
    דוד גרוסמן
    יום שבת 28.09.2013, 10:01

    יפה מושון. כתוב היטב. למעשה, הכל פוליטי – ובכלל זה, ואולי במיוחד, האשליה שאדם יכול לנתק את עצמו מהפוליטי. אתה צודק בהחלט בזיהוי הבעיה של מנטליות העדר השמאלנית בבתי ספר לעיצוב – הוא מזיק, וקודם כל, לשמאל. מה יכול להיות מטריד יותר לדמוקרט אמיתי?

    אני מסכים שהטריק הוא להכשיר מעצב מקצועי המבין מה היא אזרחות ולכן אחריותו המקצועית כשחקן תרבותי רב עוצמה. אני חושב שהמטרה צריכה להיות להתמודד עם סוגיות הנוגעות לדמוקרטיה, כבוד לאחר וכבוד לחוק.

    תמשיך.

  2. 2
    גיא מגיד
    יום שבת 28.09.2013, 10:32

    אהלן, מושון. מבין את הדילמה, בעיקר שעל-פי-רוב התוצרים, הם תוצרים מדיניים שמאליים, דבר שמוביל לשיטתי לחד-מחשבתיות ולא אחת לשימוש בפרובוקציות באשר הן פרובוקציות ולאו דווקא ככלי מושכל למשיכת תשומת-לב ולקיום דיון. מעבר לכך אני מאמין שאדם תבוני מערער על יסודות האמונה שלו מדי יום. לפני פחות משנה העברתי קורס בעיצוב כרזות והתרגיל הראשון שנתתי לסטודנטים היה עיצוב כרזות לעידוד ההצבעה בבחירות הכלליות שנערכו באותה עת בארץ. הקושי לסטודנטים היה גדול, שכן בתחילת התרגיל רובם זלגו לאמירות פוליטיות, כאשר מטרת התרגיל לא היתה זו, מה גם שכחלק מהבריף על הכרזות היה להיות א-פוליטיות בצורה מובהקת. התרגיל שימש גם לי כתרגיל מאד מעניין, שכן בתהליך הסטודנטים נאלצו לבחון את המושג דמוקרטיה ישראלית באשר היא וללא יחוס מפלגתי. אני מסכים עם דוד גרוסמן בנוגע לעניין הדמוקרטי, אבל מציע להמיר את המושג "פוליטי" ב"חברתי" ולהתייחס לפוליטיקה במובנה הרחב, כנוגעת בכל הכוחות החברתיים הקיימים, הקשורים לכל פעילויות האדם ה"פשוט" בחברה, אפילו פעולותיו היום-יומיות, שהרי כל מעשי הפרט מושפעים מההתרחשות הפוליטית בחברה ומשפיעים עליה; לרבות יחסיו עם מכריו, לאומנות בה הוא משתמש, שפה, חינוך וכיו"ב, אם בכלל ואם בהתייחסות לסוגיה מסוימת.

  3. 3
    הילי מגורי
    יום שבת 28.09.2013, 11:53

    שאלה מופלאה.
    היא מורכבת מהמון המון בעיות שיש בתהליך הלימוד כאשר טעם אישי של מרצה מתערבב בהכרח עם דעתו המקצועית-אתית על תפקידו של מעצב.

    לגבי השאלה הספציפית- קודם כל, אל דאגה! בכיתה הספציפית הזו יזכירו לך שיש גם אידאולוגיה ימנית:) ומעבר לזה, דווקא באינטראקטיב יש פה הזדמנות לתת לסטודנטים ליצור כלים בעלי חשיבות פוליטית שהיא מעבר לשמאל וימין, אלא כאלה שמעודדים את המעורבות האזרחית (הן בהצבעה, כמו שגיא אמר, והן באקטיביזם פוליטי מורכב יותר, הנגשת מידע, יצירת פלטפורמות מעודדות מעורבות…).

    מעבר לזה, לא כל הסטודנטים הם בעלי אוריינטציה פוליטית. את אלו שכן חשוב לכוון לאן שהם רוצים להגיע. את אלו שלא אפשר לנסות לשכנע, ובכל מקרה לשפוט גם לפי הכלים המקצועיים האחרים שלנו. לפעמים האיצטלה השמלאנית-סתמית-בגרוש יכולה להיות רק תירוץ לפרוייקט יפהפה, שנון, מבריק ומלא השראה.

  4. 4
    שלו מורן
    יום שבת 28.09.2013, 12:25

    מחשבה: אולי הפתרון אינו במציאת ההוראה הנכונה לתלמידים לפוליטיזציה כזו או אחרת של הפרויקט שלהם, אלא יש להתחיל בכלל מקריאה?
    אני חושב על תרגול קריאה ביקורתית של עיצוב, להביט ביחד בעיצוב עכשווי ולעשות לו קריאה פוליטית. לפתח אצל התלמידים את החוש, ולא את המיומנות. לפחות כנקודת מוצא בתחילת הסמסטר.

  5. 5
    בוגרת שנקר
    יום שבת 28.09.2013, 14:37

    הדיון הזה יפה, הוא מעורר בי את אותו רגש שעולה בי כשאני מתבוננת בגלויות מימי המושבה כינרת. נוסטלגיה. כי אין לו שום קשר לשנקר של היום. רוב הסטודנטים ימנים, חלקם גזענים, they couldnt care less about politics.
    וגם אם היה להם אכפת, הם כל כך בורים שאין לך בסיס של ידע לנהל על גבו דיון.
    מציעה להתחיל במפת ישראל ריקה ושימקמו עליה את הערים השונות, הגדה, עזה השטחים. בוא נתחיל משם. אני בטוחה ששם היצירתיות הרבה תפעים אותך.

  6. 6
    שחר קליין
    יום שבת 28.09.2013, 15:42

    נראה לי שהבעיה אינה יכולת החשיבה של הבוגרים והסטודנטים אלא יכולת ההכלה של המרצה. אתה שואל דבר אחד ולמעשה מבטא היטב את השני.
    אני רוצה להציג תזה קצת שונה. מזה כמעט עשרים שנה דוחפת מי שמכנה עצמה "ציונות דתית", שהיא כביסה של לאומנות ימנית, לכל המקצועות התקשורתיים, מרדיו טלביזיה ועד עיצוב גרפי ואמנות . הדבר אינו מקרי ואינו נובע מריבוי טבעי מוגבר… כפי שזה קורה בצבא זה קורה בכל מקום. זה קורה באמצעות הכוונה אידיאולוגית.
    וזה יקרה גם כשהימין יכשיר מספיק מרצים… ואז הבעיה תהיה קצת שונה. כמובן שהם תמיד ימשיכו ליילל שהסמול שולט בתקשורת…
    וההוכחה נמצאת בתגובה מספר 5.
    דייויד
    כשנפגשנו בביקור המולדת האחרון שלי הבעתי את תחושתי שחברים, שבאופן טבעי רובם קרובים אלי אידיאולוגית ומקצועית ("רבים מחברי הטובים היו מעצבים"), נוטים להתעלם עד כדי חוסר מודעות מהקורה ב"פוליטיקה", אמרת ש האדישות נובעת מכך ש"לאנשים נמאס". זו כנראה התשובה למה שאתה מעלה…

  7. 7
    ליאת לביא
    יום שבת 28.09.2013, 16:09

    [קאטאנפייסט מדיון מקביל בפייסוש]
    אני מזדהה עם הדילמה שלך אבל עצם הצגתה מעוררת שתי בעיות. 1. אם לא תציג לסטודנטים את העולם דרך נקודת מבטך, איך תעשה זאת? האם ניטרליות היא בכלל מן האפשר? והאם ניתן לחנך לפוליטיות בה בעת שאתה מתחזה לנציג האו"ם? 2. בזמן שהליברלים נמנעים מסמכותנות, כל מערכת אידאולוגית מתחרה משתמשת בדיוק בכלי האפקטיבי הזה כדי להרבות את תומכיה. יכול להיות שאנחנו חורצים את עתיד הליברליזם בגלל שאנחנו מסרבים להכיר בזה שהוא אידאולוגיה ומפנטזים עליו כעמדה ניטרלית?

  8. 8
    ליאת לביא
    יום שבת 28.09.2013, 16:12

    [קאטאנפייסט 2 מהפייסוש. הלך על הקונקסט.]
    הי אורי, תוהה בקול רם בהמשך לאמור לעיל על הדיכוטומיה הומני/פוליטי. האמנם ההומני אינו עמדה פוליטית? האם ההזדקקות למושג הזה היא לא נסיון ניטרול? וגם – האמנם הליברליזם הוא הומניזם? יש לא מעט אידאולוגיות מתחרות שיטענו לכתר ההומניסטי, וההיסטוריה מראה שלא מעט הומניזמים מטעם עצמם פעלו באופן בלתי הומני. האם 'הומניזם' הוא לא יותר ממחמאה עצמית?

  9. 9
    ליאת לביא
    יום שבת 28.09.2013, 16:19

    [קאטאנפייסט אחרון חביב מהפייסוש. הלך על הקונטקסט אבל אני מקווה אפשרלעקוב אחרי הטיעונים שעלו בתגובה לנקודות חשובות שהעלה ori succary )
    מסכימה שהשיח הפוסטי מוביל לאימפוטנציה אבל תוהה האם השימוש במילה הומניזם פותר את הבעיה או מעצים אותה. לדעתי הליברל יורה לעצמו בברך בדיוק בגלל שהוא לא רוצה להודות שגם העמדה שלו היא אידאולוגיה, ומדמיין את עצמו מחוץ (מעל?) לשיח הפוליטי. לדעתי הפתרון לאימפוטנציה הוא דווקא בכיוון ההפוך- להודות באידאולוגיה שלנו, להגן עליה ולחנך אליה.

  10. 10
    יום שבת 28.09.2013, 16:33

    במסגרת נסיונותי להעביר את הדיון (המצויין) מהפייסוש הנה, אנסה להעתיק את כולו:

    ליאת לביא:
    אני מזדהה עם הדילמה שלך אבל עצם הצגתה מעוררת שתי בעיות. 1. אם לא תציג לסטודנטים את העולם דרך נקודת מבטך, איך תעשה זאת? האם ניטרליות היא בכלל מן האפשר? והאם ניתן לחנך לפוליטיות בה בעת שאתה מתחזה לנציג האו"ם? 2. בזמן שהליברלים נמנעים מסמכותנות, כל מערכת אידאולוגית מתחרה משתמשת בדיוק בכלי האפקטיבי הזה כדי להרבות את תומכיה. יכול להיות שאנחנו חורצים את עתיד הליברליזם בגלל שאנחנו מסרבים להכיר בזה שהוא אידאולוגיה ומפנטזים עליו כעמדה ניטרלית?

    אורי סוכרי:
    אתה חוטא לעצמך ולסטודנטים ברגע שאתה מדבר על פוליטיקה. אתה עוסק, מהכרות איתך אני אומר זאת, בהומניזם. בנקודה הזאת אין טעם לתת זווית שונה או אובייקטיבית כביכול לנושא. אפשר לצעוד צעד מבורך קדימה מהנקודה הזאת ולהבין שבצלם לדוגמא, הוא לא ארגון פוליטי אלא ארגון זכויות אדם (הומניסטי). זו נקודה חשובה שתשאיר אותך עם: האם התרגיל שנתת לסטודנטים הוא תרגיל טוב או לא כשלעצמו, האם זהו תרגיל שיעודד חשיבה עצמאית ביקורתית או לא.

    ליאת לביא:
    הי אורי, תוהה בקול רם בהמשך לאמור לעיל על הדיכוטומיה הומני/פוליטי. האמנם ההומני אינו עמדה פוליטית? האם ההזדקקות למושג הזה היא לא נסיון ניטרול? וגם – האמנם הליברליזם הוא הומניזם? יש לא מעט אידאולוגיות מתחרות שיטענו לכתר ההומניסטי, וההיסטוריה מראה שלא מעט הומניזמים מטעם עצמם פעלו באופן בלתי הומני. האם 'הומניזם' הוא לא יותר ממחמאה עצמית?

    אורי סוכרי:
    אני מעוניין לנטרל בעיקר את השיח הפוסטמודרני האימפוטנטי שלקחנו על עצמנו- הומניזם אינה דת או אידאולוגיה אלא עמדה אנושית בסיסית הקשורה ליכולת לחוש אמפטיה לזולת ומכאן לנסות להרחיב את היכולת הזו לשאר תחומי החיים, כלומר זה פרוייקט ללא סוף. היררארכית, במידה וזה אפשרי בכלל, הומניזם, גישה הומניסטית (אנושית) היא מעל לפוליטיקה, שהיא מעשה חברתי.

    ליאת לביא:
    מסכימה שהשיח הפוסטי מוביל לאימפוטנציה אבל תוהה האם השימוש במילה הומניזם פותר את הבעיה או מעצים אותה. לדעתי הליברל יורה לעצמו בברך בדיוק בגלל שהוא לא רוצה להודות שגם העמדה שלו היא אידאולוגיה, ומדמיין את עצמו מחוץ (מעל?) לשיח הפוליטי. לדעתי הפתרון לאימפוטנציה הוא דווקא בכיוון ההפוך- להודות באידאולוגיה שלנו, להגן עליה ולחנך אליה.

    אורי סוכרי:
    אני לא בטוח שאני יכול להיות מכונה ליברל :) ואין לי בעיה עם המושג ׳פוליטי׳, יש לי בעיה איתו כשהוא מגיע כדי לייצר משטח אחיד שעליו מניחים בצורה שווה דעות שחלקן הן דעות לא לגיטימיות (כן. דעות לא לגיטימיות. דעות גזעניות מבחינתי הן לא דעות לגיטימיות ואין לי שום עניין לנהל ׳שיח׳ סביבן שמכשיר בעצם התרחשותו את הלגיטימיות של הדעות הללו).

    יולי חרמיצ׳נקו:
    אם המטרה היא שיגבשו חוט שדרה מוסרי-פוליטי משל עצמם, ומודעות לאחריות שלהם כמעצבים שפועלים בשדה הפוליטי – נראה לי חשוב במקביל ללתת להם ליצור ולעצב, ללמד אותם לקרוא ולנתח עיצוב, ואת התשתית הפוליטית שלו. להראות הרבה דוגמאות שונות ולבקש לנתח קשר בין ויזואליה למסר פוליטי, אולי גם, לפני שהם יוצרים עבודות חדשות, להיכנס לתוך עיצוב קיים ולשנות אותו בכל מיני צורות. כל התחום של adbusting הוא דרך להבין, מחד, איך מסר ויזואלי אמור לחולל אפקט תודעתי מסוים, וגם איך אפשר לעוות אותו כדי להשיג מסר הפוך.

    אני:
    תודה רבה על הדיון המרתק שמתפתח פה. חבל שהוא לא מצטרף לדיון בתגובות באנטייטלד שיש לו את הפוטנציאל גם להשאר צמוד לפוסט ולא להעלם בעומקי הפחד של פייסבוק.
    Liat
    לא הצעתי לוותר על הבעת דעתי ויצוג עמדתי. אני ״פשוט״ מנסה לשים אותם בקונטקסט נכון ולהיות רגיש לגבי האיזון העדין בין שיח, חינוך ו״הוראה״. האם בעינך מעמדי הסמכותי כמחנך שנותן ציונים על תפקודם בקורס הוא הזדמנות לגיטימית להפצת משנתי הפוליטית? אני מאוד מזדהה עם הביקורת שלך מעבר לזה, על השאיפה לניטרליות של ״ליברלים״ או ״הומניסטים״ והנסיון העקר למקם אותם מחוץ לשיח הפוליטי. ובהמשך…
    Ori
    אני מזדהה עם הרתיעה שלך ושל שאר ההומניסטים ממתן לגיטימציה לעמדות גזעניות וחשוכות ע״י הכללתן במסגרת שיח פוליטי. זו סוגיה שאין לה פתרונות טובים, רק כאלה שהם פחות גרועים. אני חושב שההתנשאות של השמאל והסירוב שלא להתדיין עם העמדה הלאומנית גזענית הביאה להפקרה של השיח הפוליטי, ובאופן פרדוקסלי לדה-לגיטימציה של העמדות ההומניסטיות. סולידריות אנושית ואמפתיה לזולת הם מבעים פוליטיים מהמדרגה הראשונה ועלינו להודות שהנסיונות של השמאל לסמן אותם כמעבר לפוליטי הוכיחו את עצמם כאסטרטגיה פוליטית כושלת.
    Yulie
    אכן, קריאה ושיח ביקורתי הם א׳-ב׳ של מה שצריך להפגיש אותם איתו. גם שם אני חייב לאמר שהרבה יותר קל למצוא ביקורת ניאו-מרקסיסטית (אקדמאית, מלומדת ולרוב תבוסתנית) על תרבות ניאו-ליברלית (וולגרית, נרקיסיסטית ושלטת). אני אשמח ליותר ביקורת עיצוב/תרבות חזותית בהקשרים פוליטיים שהיא ראויה ושאני יכול לכבד את הטיעונים שלה אף שאיני מזדהה עם עמדתה הפוליטית/אתית הבסיסית. ובנוגע לאד-באסטינג/קאלצ׳ר-ג׳מינג, זה לא שאני חושב שאין ערך בפרקטיקה הזאת, זה רק שלדעתי, היא לרוב מסתכמת ברמת הגאג, המם הזניח. היא רפלקסיבית, תבוסתנית ומאוד מיושנת. היא אכן מתאימה כתרגיל לסטודנטים, אבל זה לא בהכרח לטובה.

    ושוב לכולכם, אני ממש אעריך את זה את תעשו קופי+פייסט לתגובות שלכם מכאן לדיון באנטייטלד. למען הדורות הבאים.

  11. 11
    גיא מגיד
    יום שבת 28.09.2013, 18:57

    הדיון המעניין שהתפתח גרם לחשוב על תרגיל שהוא במהותו debate בין הסטודנט/ לבין עצמו. דהיינו על הסטודנט/ית יהיה לשמש סניגור/ית וקטגור/ית של הנושא שבחר/ה (לאו דווקא רק בדרך השלילה). הדבר יכול מעניין גם ברמה הפרגמטית, שהרי לא אחת אנו מעצבים מוצרים/ שירותים וכיוב שאינם בהכרח בהלימה לאמונות האישיות שלנו. כמו-כן היא תאלץ את הסטודנט/ית לבחון לא רק את סט הערכים והאמונות שלו/ה וחידודם, אלא גם ערכים שמנגד, קרי פלורליזם.

  12. 12
    יום שבת 28.09.2013, 20:45

    כמה תגובות לדברים שנאמרו פה קודם:
    ההתמקדות בנושא העידוד להצבעה בבחירות הוא דרך יפה ומכילה להתייחס לנושאים פוליטיים שאינם שנויים במחלוקת (אני לא חושב שהצבעה אינה פוליטית ואני לא חובב של הבריחה למושג ״חברתי״ כאילו זה טעון פחות) לעסוק בפוליטי בצורה שכביכול אינה בוחרת צד. הבחירה להתייחס למרחב פוליטי שאינו שנוי במחלוקת היא ברורה מצד אחד אבל בעייתית מצד שני כיוון שהיא שוב מנסה לגעת בנושא ״בלי להתלכלך״ ויש גם בה מסר שיש משהו פסול כביכול בקונפליקט. אני חושב שדווקא בתקופה שבה המערכות שמכתיבות את חיינו מדירות את הלגיטימציה של הקונפליקט בשפה מכובסת של ״לייק״, ״חברים״, ״פייבוריטס״ וכדו׳… חשוב לתת מקום לקונפליקט בעשייה העיצובית ובטח שגם בתוך הכיתה.
    בנוגע לטענה שמגוון הדעות הפוליטיות של הסטודנטים השתנה, אני לא טענתי אחרת. אני חושב שבנוגע למרצים המצב עדיין רחוק מלהיות שקול לחברה הישראלית (השמאל שולט באקדמיה, מוהאהאהאהא…) (לא שחדר המורים של המחלקה לתקשח בשנקר באמת מייצגת אפילו את האקדמיה). אני דווקא מקווה שיהיה ערך במגוון הפוליטי, שזה יעזור לאתגר ולפתח עמדות קיימות. כל זאת כמובן בתנאי שאצליח ליצר אווירה בכיתה שתאפשר שיח פוליטי כנה ושהנוכחות שלי לא תעמוד בדרכם ואף תצליח לעודד אותם לפתח את העמדות שלהם ללא חשש ומבלי ללכת בין הטיפות של טיפול בנושאים שנויים במחלוקת. שוב, אני עדיין מקווה שתוכלו לעזור לי בזה.

  13. 13
    יום שבת 28.09.2013, 22:03

    הי מושון,
    בעיני אין מנוס לדבר עם הסטודנטים דיון עומק על הפוליטיקה של המדיה. אפילו השימוש במילה הומניזם שהוזכרה פה טעונה. במשפט אחד: הומניזם = האדם במרכז = מערכת היררכית = לגיטימציה לניצול משעבים = קולוניאליזם ופגיעה במשעבי הטבע. בהקשר הזה לדוגמא מענין לדבר על תפיסה א-היררכית הקיימת במחשבה הפוסט-הומניסטית.

    אם הדיון עם הסטודנטים יתחיל בהבנה עמוקה של המנגנונים, האפליקציה העיצובית (או כל דיסציפלינה אחרת) תהיה מוסכלת. צריך שהעמדה של הסטודנט תהיה ברורה לו, ואז התרגום המדיאלי הוא תוצר נלווה.

    בכל מקרה – נושא מהותי ביותר. אשמח לפתח אותו בכל פורום ופורמט.

    דניאל

  14. 14
    מיקי קרצמן
    יום שבת 28.09.2013, 23:12

    אני סבור שבפסקה האחרונה בטקסט עולה הממד הביקורתי והוא לב הדיון, זה לא קשור לימין או שמאל, אנו אמורים ללמד אותם שהעבודה חייבת להופיע כהמשך לחשיבה ביקורתית, עיצוב או יצירה כלשהי היא תולדה של תהליך כזה

  15. 15
    יום שבת 28.09.2013, 23:24

    בתחילת הקורס אני מבהיר שיש סיכוי שתלמידים רבים לא יסכימו עם האג'נדה של היוצרים והיצירות שאני מראה בכיתה, אבל שיש הרבה מה ללמוד מהם, טקטית וגם יצירתית. אני מבקש שיעשו את ההפרדה למרות שברור לי שמקרים רבים הטקטיקה נובעת מהאידאולוגיה-אג'נדה, וזה גם משהו שחשוב לבחון ולנתח.
    במשך הזמן מצאתי שהרבה יותר קל וגם מועיל להביא דוגמאות מחוץ לישראל שככה יותר כל לסטודנטים להסתכל על זה מבלי מעורבות רגשית, אבל זה גם יכול לגרום לחשיבה מחדש על הדעות והמושגים שלהם בקשר לפוליטיקה בארץ. וזה תמיד טוב לגרום לחשוב על עולם המושגים מחדש.
    לדוגמה: בסוף שנה שעברה דיברנו על המחאות בטורקיה שהתחילו בפארק גאזי והסתכלנו על דוגמאות של אמנות המחאה המרתקת שנוצר סביב המהומות. במקרה של טורקיה זה היה צעירים חילונים שמאלנים אנרכיסטים מיעוטים (כורדים) הומאים מעמד בינוני אורבני (אשכנזים?) שמחו נגד שלטון ימני, דתי, שמרני, קפיטליסטי, שוק חופשי, לאומני, פטריוטי, רגע גם המפגינים היו לאומניים חלקם (קמאליסטים)… וגם מלא חוליגנים של כדורגל שרפו מכוניות משטרה. טוב בעד מי אתם? באיזה צד? רגע השלטון מוסלמי וזה גם הארדואן הזה ששונא אותנו? אבל גם המגניבים האלו בכיכר הם שמאלנים אוהבי ערביים. רגע אבל הם ממש מגניבים ויצירתיים…

    מנסיון, אם אתה מדבר בכנות ולא בסיסמאות וגם מדבר על האישי – האישי הוא פוליטי. זה דרך טובה לדבר על כל פוליטיקה. אני מתחיל את השנה עם הפרויקט מקהלת התלונות http://www.complaintschoir.org/
    ומבקש מהם גם להיות מקהלת מתלוננים ומשם מנתחים למה זה עבודת אמנות טובה אבל גם פוליטית וחברתית ומשם גם מדברים על הפוליטיקה של הג'סטה הקטנה the politics of the small gesture
    http://www.aaa.org.hk/Collection/Details/32048
    מתחילים בקטן ובאישי ומשם אפשר להגיע רחוק.

    שנה שעברה באתי להרצות לפני שיעור במכלללה בפריפריה והמרצה שלהם הזהירה אותי שזה כיתה של ימנים ושהם אוהבות להתווכח ושיהיה מאוד קשה. בסופו של דבר לא שיניתי כלום בהרצאה והראיתי עבודות שלי שהם פוליטיות וממש לא ימניות ולאומיות. היה דיון מדהים עם הסטודנטיות וגם נשארו לדבר מלא אחרי השיעור. זה שזה היה כיתה פוליטית ומודעת ובעלת דעות יצר שיעור מעולה ומרתק. הם העריכו את העבודות על הכנות שלהם ועל הכוונה שלהם גם עם הם התווכחו על המסר. לעומת שהייתי מרצה אורח באקדמיה במרכז עם אותה הרצאה קיבלתי בעיקר פרצופים אדישים ושעמום.

  16. 16
    יום שבת 28.09.2013, 23:37

    כל הסטודנטים ידעו שאתה שמאלני די מייד, אין טעם לנסות להסתיר את זה. אבל כן אפשר לבחון אפקטיביות של עבודה בלי קשר לאיזה אידיאולוגיה היא משרתת. למשל, אפשר לבדוק עם הסטודנט לאיזה קהל הוא חושב שהיא פונה – האם לקהל הבית, לאמצע או ליריבים הפוליטיים. אם יש בכיתה סטודנטים מקשת פוליטית מגוונת, הסטודנט באופן טבעי ייתקל בתגובות מגוונות, וידע איך מדברת העבודה שלו לקהלים שונים. אלא שכמו שכבר הגיבה פה הסטודנטית משנקר, לא בטוח שבכל כיתה יש ייצוג לשמאל הלא רדום, ובמקרה כזה, אין ספק שתפקידך לשחק עבור הסטודנט גם את הקהל הזה.

  17. 17
    יום שבת 28.09.2013, 23:50

    רונן,
    תודה רבה על התגובה המקיפה. יש לך המון נסיון בזה ואני גם מאמץ לגמרי את ההמלצה להתחיל מהאישי, גם משלהם וגם מזה שלי. הסיפור על הסטודנטיות הימניות שאוהבות להתווכח (נהדר!) הוא אכן מעודד. השאלה היא לגבי מערכת יחסים ומרות שהיא מעבר להרצאת אורח, אינטימית עד כמה שתהיה. האם יצא לך לבקר בקורס שלך עבודה מוצלחת מסטודנט שמאמצת את מה שלימדת בכדי להביע עמדה ששונה משלך? אולי כזו שאתה אפילו נרתע ממנה? אם כן (וזה יהיה הישג לכל הדעות), איך זה גרם לך להרגיש?

  18. 18
    יום ראשון 29.09.2013, 0:00

    מושון:
    היו מספר עבודות שהציגו עמדה שלא הסכמתי איתה. זה קורה כל שנה. אם זה עבודה טובה, מנומקת, יצירתית ומעניקה אני די מתרגש מזה. זה ממש עושה לי טוב שאני רואה שלמדנו טוב ביחד. לא יצא שהיית עבודה טובה שממש היית גזענית או לאומנית בצורה שלא יכולתי לקבל. אז לא יצא לי לעמוד מול דילמה כזאת. אבל לצערי לרוב העבודות לא עמוקות. ורוב העבודות הטובות בסופו של דבר באות ממקום ובעיה אישית או קרובה לבית.
    היה קבוצת סטודנטים שעשו עבודה טובה על בעיות החניה בתל אביב. התרגזתי שזה מה שבחרו. נושא שבעיני די משעמם וגם סוציומאטי, אבל הםן הביאו פתרון טוב, מעניין וגם מלא הומור ובסוף העבודה שכנעה אותי.
    לעומת זאת הייתה קבוצה שרצתה לעשות פרויקט נגד ירידה מהארץ. כשלחצתי עליהם להתעמק בנושא, לא לדבר רק בקלישאות ולהסתכל גם על עצמם – הם עזבו את הנושא ובחרו גם משהן בנאלי כמו להתנהג יפה ברכבת או משהו כזה.

  19. 19
    יום ראשון 29.09.2013, 0:03

    באותו הקשר רונן, אני גם מתקשה למצוא דוגמאות לעבודות שאני מעריך את העשייה העיצובית בהן אבל מתנגד למסר. אני יכול להעריך את ההישגים הטיפוגרפיים והתדמיתיים בשפה הגרפית של הפרופגנדה הנאצית אבל אני מתנגד לא רק למסר שלה כי אם גם לשימוש הפסול שלה במניפולציה עיצובית. אם יש לך, או לכל אחד אחר, אשמח לדוגמאות (בעיקר של אקטיביזם מקוון כי זה הפוקוס של הקורס).

  20. 20
    יום ראשון 29.09.2013, 0:04

    אפשר לפרסם שוב בלי כל טעיות ההגהה?

  21. 21
    יום ראשון 29.09.2013, 0:08

    חסר דוגמאות? כל פרסומות של תאגיד. יש פרסומות נפלאות והמסר זה תקנה עוד, לא תהיה מאושר בלי בלי הנעל שלנו. את מכוער ומריח רע מהפה ואין לך חיים.

  22. 22
    יום ראשון 29.09.2013, 8:04

    היי כולם, בדגש על מיקי – שנים!
    רונן – ערכתי.
    מושון – במסגרת הקופי-פייסט תוכל לשתף אותנו בסקיצה של הביבליוגרפיה המתוכנת? ובאתר הקורס?

    מחשבותי:
    קודם כל – לגבי מה שנראה לי הכי מציק לך – היכולת של התלמידים להתבטא בחופשיות מולך כשמאלני/היכולת שלך לשפוט מקצועית עבודות שינגדו את דעותיך. אני חושב שכל עוד שמהשנייה הראשונה של הקורס תציף את הבעייתיות הזו, תצהיר על עמדותיך הפוליטיות, תשים מצד אחד גבולות לאיזה עמדות תסכים לקבל (לא גזעניות וכו') אך גם תפתח כמה שיותר את התחום שכן יתקבל – כך ייטב.
    אני בטוח שהימנים והימניות, כשיכירו אותך, יאמינו לכנות שלך. ומניח גם שיהנו בסופו של דבר מהאפשרות לבטא את הדעות שלהם באופן חופשי, מול מרצה שמאלני, תוך אמונה שהוא לא הולך לדפוק להם ציון מבעס כנקמה על כך.

    בהתבסס על שורשינו המשותפים :), אני חושב שיהיה מאד מעניין לבחון את הפוליטיקה השוויצרית העכשווית. בעיקר כי העיצוב הגרפי השוויצרי נושא מורשת מקצועית/אסתטית/פוליטית חשובה, אבל גם בגלל הדמוקרטיה הישירה, גם כי השיח הלאומני שם הולך וגואה וגם כדי לקעקע את ה"נייטרליות" כביכול כדרך להיות "לא פוליטי".
    וכמובן הדוגמה בה'"א הידיעה היא הכרזה המפורסמת של ה-SVP ימ"ש. ועוד, ועוד. המעצב, Alexander Segert, טוען שאין לו יחס מיוחד לאג'נדות של ה-SVP או הזדהות עם המדיניות והעמדות שלהם, הוא רק מבצע את העבודה הטובה ביותר עבור לקוח משלם.

    ואוסיף:
    א. מה שהייתי מתחיל איתו הוא "על האידיאולוגיה" של אלתוסר. אחרי הקריאה, נראה לי שיהיה לגמרי ברור לכל הסטודנטים שהפוליטי יימצא בכל קו או אות שהם יצרו בעתיד, וגם נמצא בכל מה שיצרו בעבר.
    ב. הייתי מנסה להגיע תוך מפגש אחד או שניים להגדרה של "מהו הפוליטי". מטבעה הפוליטי של ההגדרה, יכול להיות שלא כולם יסכימו לאותה הגדרה, אבל אני לא חושב שזה הכרח. חשוב לבער את הנגע החולני שמסתובב כאן כבר שנים לפיו פוליטי=מדיני/בטחוני וכל השאר זה חברתי, נגע שמנהיגי 2011 יש להם חלק גדול בו. ההפרדה בין פוליטי למפלגתי חשובה בעניין הזה.
    ג. מפנה לדיון על אמנות/עיצוב פוליטי שהתנהל כאן לא מזמן ונקטע באבו – (גם אתה וגם מיקי הוזכרתם :)
    ד. לגבי מניפולציה עיצובית ותעמולה נאצית – מזכיר את הפוסט שלך "למדו אותם לשקר": כשמאלני, מפחיד אותי מה יעשו הסטודנטים הימניים יעשו עם הכלים שילמדו, ואילו מניפולציות יפעילו בעתיד בקמפיינים של בנט, שקד, דנון או אלקין לראשות הממשלה. אפילו לא יודע מה הייתי עושה אם הייתי מרגיש שאני מצייד יריבים פוליטיים בארסנל בלתי-קונבנציונלי שמאפשר להם להפחית עוד יותר במעט הדמוקרטיה שנותרה פה… (אני יודע שזה נשמע מתנשא מחד, ולגמרי לא דמוקרטי מאידך, אבל סורי – בקיץ האחרון למדתי שאין בישראל דמוקרטיה וכידוע – חובה על הדמוקרטיה להגן על עצמה, אחרת תסלול את הדרך להכחדתה – ע"ע 1933). מצד שני – אם תתפתח בקורס תודעה פוליטית עמוקה, יכול להיות שיצא מזה רק טוב.
    ה. לדעתי כל מחנך, כמה משפיע שלא יהיה, לא "מייצר" סטודנטים. יכול להיות שהשתמשת במילה בסרקזם, אבל אני לא בטוח שזה מובן.

  23. 23
    דוד גרוסמן
    יום ראשון 29.09.2013, 8:12

    אבל בסוף, אל תשכח להוריד "להם" את הציונים. אחרי הכל, אחרי כל הדיבורים, "הם" גם צריכים ללמוד משהו מהקורס.

  24. 24
    הילי מגורי
    יום ראשון 29.09.2013, 9:35

    יכול להיות שחלק חשוב מהדיון הוא "עד כמה רחוק תוכל ללכת" כשאתה מקבל עבודת עיצוב שהיא מתנגשת עם עקרונותיך המוסריים.
    הדוגמא הנאצית היא דוגמה מצויינת- עיצוב לעילא ולעילא המשרת מטרה כוחנית, אלימה, רצחנית והרסנית כלפי קבוצת בני אדם שנתפסת כנחותה כביכול. טענה כמו "אני מתנגד שימוש הפסול שלה במניפולציה עיצובית" היא לא בעצם אמירה שנובעת מתפיסה שלך את הנאציזם כשלילי? זה נובע מהניתוח שלך בן ימינו של הסיטואציה, אבל בזמן ההוא, מיליונים של אנשים תפסו את הנאציזם בתור רעיון חיובי שמורכב מכל ההיבטים החיוביים שגם מעצבי התעמולה הנאצית שמו לפני עיניהם בבואם לעצב.
    אני חושבת שחשוב להדגיש, לנתח וללמד היסטוריה של עיצוב וקופירייטינג ששינו את העולם: התעמולה הנאצית, מסע הבחירות של אובמה, הקמפיין האייטיזי נגד פינוצ'טו בצ'ילה, הקמפיין האחרון של הבית היהודי, "אין פרטנר"- (ששכחתי מי היה הקופירייטר של ברק בזמנו שהמציא את הסיסמא והתחרט עליה בבוא היום), ועוד…
    למצוא היכן נמצאות מניפולציות לכאורה ומה משמעותן, ולדון עליהן בכיתה זה קריטי להבנה של הסטודנטים את האחריות שיכולה להיות מוטלת עליהם בבואם לעצב פוליטיקה.

    בשנה א', בשיעור טיפוגרפיה, סטודנטית תלתה על הקיר עבודה שמשלבת צלב קרס עם האות א' במילה "דא", בהתייחסות לכרזה של ליברמן. המרצה (המאוד מוערך בעיני בד"כ) נתן ביקורת חיובית מאוד על השימוש הטיפוגרפי, וכשאני קמתי להתנגד לטקטיקה הבלתי אתית, המרצה אמר שאמנם יש מקום לביקורת שלי, אבל שהוא מעדיף להשאר נטול דעה פוליטית ולהתייחס אך ורק לטיפוגרפיה.
    האם לא יכולה להיות עבודת עיצוב מצטיינת (במחינה מקצועית) שדוגלת במסרים לאומניים וגזעניים? יכול להיות. זו החלטה שלך כמרצה. החלטה אישית מוסרית ומקצועית שצריך לקחת של "איפה עובד הגבול", וגם לקבוע אותה בבריף של השיעור חד וחלק.
    אם יהיו חוקים ברורים והוגנים, וכשיהיה דיון מרתק בכיתה, השמאל הרדום והימין המפוחד (לכאורה) יתעוררו ויוכלו לעשות עיצוב מעולה ומעורר השראה.

  25. 25
    רגב קונטס
    יום ראשון 29.09.2013, 10:32

    יופי של דגל הנפת פה רגע לפני החזרה ללימודים. כמו כולם גם אנחנו גילינו ברגע מסויים שעיצוב הוא אחד המקצועות עם מנעד היומרות הגדול ביותר – מ חנווני צנוע של דימויים בקצה אחד ועד משנה/מתקן / מקלקל עולמות בצד השני. הנקודה היא להבהיר לסטודנטים את הטווח מצד אחד ואת האתיקה המתלווה לאסתטיקה בשלבים השונים ועל סכנת הטביעה במי הביצה של הפוסטמודרניזם למיניהם

  26. 26
    יום ראשון 29.09.2013, 11:22

    לדעתי יש משהו יומרני ובהחלט לא צנוע בכותרת, אנחנו אמנם מעצבים והשמש מפציה כל בוקר מחדש מתוכינו אבל לחשוב כ" יצרן" של משהוא מלבד האמת שלך היא נגועה בדברים לא טובים כמו יוהרה, אני לא מדבר על ימין ושמאל זה באמת לא משנה, צניעות רבותיי , צניעות,
    a few seconds ago · Like

  27. 27
    איציק רנרט
    יום ראשון 29.09.2013, 11:35

    יותר קל לי להתיחס לנושא המסובך מדי שהעלית בעזרת דוגמאות קונקרטיות. לפני די הרבה שנים הנחיתי סטודנטית דתייה ימנית בפרוייקט הגמר שלה, שעסק בהתנגדות לפינוי גוש קטיף ולתוכנית ההתנתקות. הסטודנטית בחרה בי כמנחה ואני הסכמתי, כששנינו מודעים לתהום הפוליטית הפעורה ביננו. הפרוייקט יצא בסדר גמור. שנה שנתיים לפני כן הנחיתי גם אני קורס בבצלאל שנושאו היה קמפיין עבור בצלם. חלק מהסטודנטים סרבו לעבוד עבור ארגון של עוכרי ישראל, כבר אז היו רוב בסטודנטים א-פוליטיים או ימניים, ולסרבנים איפשרתי לייצר קמפיין נגד בצלם. בכל מקרה הם נאלצו לשמוע את נציגי הארגון, לקבל מהם בריף, לראות סרטים, וכך להיחשף לקצת שטיפת מוח שמאלנית בריאה. בקיצור- ריאל פוליטיק. במילא אינך יכול להשאיר את מושון, את דעותיו, את השקפותיו ואת טעמו מחוץ לכיתה כשאתה נכנס ללמד, ובמילא רוב הסטודנטים כבר מזמן אינם שמאלנים. אז אין טעם במשחקים- אפשר לשים הכל על השולחן. כל זמן שהקורס החדש שלך יחייב את הסטודנטים לחשוב, להתמודד, להתעצבן ולעצב, הכל בסדר. לא הייתי מנסה לצנזר את עצמי פוליטית-אין סיכוי ואין טעם-אבל כן הייתי מכין את עצמי מראש לכך שתתעורר בכיתה התנגדות כלפי, שהרי רוב הסטודנטים הם יצירי מערכת החינוך הישראלית וגדלו במדינה סמי- פשיסטית, וגם למצבים בהם אצטרך לתת מקום לפרוייקטים שאידאולוגית דוחים אותי. אני כן חושב , לצערי, שאפשר לעשות עיצוב טוב שמקדם רעיונות איומים. איפה יהיו הקווים האדומים האתיים המוסריים והפדגוגיים שלך- תדע במהלך הקורס. בטוח שיהיה מעניין.

  28. 28
    דוד גרוסמן
    יום ראשון 29.09.2013, 12:02

    איציק – האם דוגמה לאתגרים הנוכחיים של בתי הספר לעיצוב בישראל (ללא ספק חלק "מערכת החינוך הישראלית" לטוב ולרע) הוא מרצה בכיר (וראש מחלקה בעבר) שאומר ללא היסוס: "רוב הסטודנטים הם יצירי מערכת חינוך ישראלי וגדלו במדינה סמי – פשיסטי"?

  29. 29
    עופר כהנא
    יום ראשון 29.09.2013, 12:03

    מושון, הדיון שפתחת כאן הוא מעשה פוליטי וזה מה שניראה לי נכון לעשות גם בכיתה. לפתוח דיון, לשאול את השאלות הבסיסיות ביותר בנוגע לחיים של בני אדם אחד עם השני במרחב משותף. בשיעור שאני מעביר בבצלאל אני מגדיר אתיקה כדאגה לאחר, אני מזכיר לעצמי ולכולם שהכניסה לתוך הדיון והמעשה האתי היא וולונטרית ואני מזמין את מי שרוצה, לחשוב ביחד איך המעשים (העיצוביים) שלנו משפיעים על חייהם של אחרים.

    תמיד התייחסתי לאמירה של גראוצ'ו מארקס – "אלה העקרונות שלי, ואם הם לא מוצאים חן בעיניך, יש לי אחרים" – כאל אמירה אנטי-פוליטית צינית ומצחיקה. היום אני חושב שיש בה אמת. אם אנחנו חושבים שבשדה הפוליטי יש מקום לדיבור ויש אפשרות ממשית לשכנע באופן לא מניפולטיבי ולא אלים אז אנחנו חייבים לקבל את האפשרות שגם אנחנו עשויים להשתכנע ולשנות את דעתנו. לכן הכנות הנדרשת ממורה כוללת לא רק שקיפות ביחס לעמדותיו אלא גם לקיחה בחשבון של האפשרות שהן ישתנו.

    באופן פרדוקסלי, כל "עמדה" פוליטית היא במובן מסויים אנטי-פוליטית מפני שפוליטיקה משמעותה מפגש חי בין רצונות, מחשבות, רעינות ודעות. במפגש כזה צריכה להיות תנועה, גמישות והשתנות ולא עמידה, קיפאון ונוקשות.

  30. 30
    איציק רנרט
    יום ראשון 29.09.2013, 12:28

    דיוויד- מערכת החינוך הישראלית – יסודי ותיכון – גרועה מאוד בחלקה הגדול. גם ברמתה, וגם בערכים שאותם היא מקנה. לגבי המדינה הסמי פשיסטית- זאת בהחלט דעתי, לא כראש מחלקה ומרצה בכיר אלא כאיציק רנרט – גם אם ברור שהפרסונה המקצועית חינוכית והאדם אינם מנותקים אחד מהשני. אני לא רואה, או אולי לא מבין, את הקשר בין מה שכתבתי לשאלתך בדבר דוגמה לאתגר נוכחי של בתי ספר לעיצוב בישראל.

כאן איזור הקוֹמֶנְטַצְיָה…