הלכתי במיוחד לחפש אותה. ידעתי שהיא צריכה להיות מזהב, להתכוונן על האצבע, עם אבן וורודה מבריקה ושתתאים לי ליד. אחרי שיטוט של יומיים בעיר, מצאתי אותה.

הייתי בת שש. נסענו לבקר חברים בנתניה. לא זוכרת אותם, גם לא רוצה לזכור. היתה להם ילדה בגילי, אולי קצת יותר קטנה, ושיחקנו יחד. בין החפצים שלה היתה טבעת משחק מזהב, מתכווננת, עם אבן וורודה. סתם טבעת, לא שום דבר מיוחד, אבל ברגע שענדתי אותה על היד משהו קרה לי, לא רציתי להוריד אותה.

אני זוכרת שהביקור עמד להסתיים, עמדנו ליד הדלת לטקס פרידה שהיה ארוך יותר מהרגיל. נורא רציתי כבר ללכת, פחדתי שמישהו ישים לב שהטבעת של הילדה נשארה לי על היד, אבל התנהגתי כאילו אני עצמי לא שמתי לב.

בנסיעה הביתה חזרה לתל- אביב כבר בערה לי האצבע. לא נרדמתי בלילה, פחדתי לספר ושנורא יכעסו עלי.  בבקר שמתי אותה בשקית נייר ומאז לא ענדתי אותה. מאז, לא ענדתי אף טבעת.

הבוקר הלכתי לקנות לעצמי טבעת כדי לכתוב עליה ולצייר אותה. ענדתי אותה על אותה האצבע והיא היתה יפה. כששאלתי בחנות כמה היא עולה, אמרו לי, שקל.

הוצאתי שקל מהארנק, שילמתי למוכר, יצאתי מהחנות וענדתי את הטבעת.

☼ עוד מאת מרב שין בן־אלון ← חפצים חשובים

  1. 1
    ענת רדנאי
    יום רביעי 18.09.2013, 14:09

    איזה יופי

  2. 2
    דרורה דקל
    יום רביעי 18.09.2013, 18:27

    זכרון יכול כמו אצלך להפוך לפרוזה טובה ומרגשת. דרורה

  3. 3
    יום רביעי 18.09.2013, 20:25

    תודה, חג שמח

  4. 4
    יום רביעי 02.10.2013, 6:47

    יפה. וזהו הפוסט ה-1,000 שפורסם באנטייטלד!

תגיד/י את זה…