הספה, המרפסת

פרסום ראשון של סיפור קצר מקובץ סיפורי שכונה. סיפורים שכתבתי לפני כחמש עשרה שנה.

האשה מרביצה לילדה. אחר כך היא בוכה, האשה, ואומרת "למה את נופלת כל הזמן תראי מה זה עושה לך, חבל יש לך פנים יפות, עכשיו יש לך כחול ליד העין, כולם יראו יחשבו שאת לא נזהרת, אני לא ירשה לך לצאת מהבית שלא יגידו לך האנשים תראי איך את נראית".
האשה יושבת במרפסת. על החבלים כביסה אפורה. "בואי", היא אומרת לילדה, "בואי תשבי קצת איתי נסתכל למטה".
הילדה נצמדת לסורגים. לוחצת רקות ועצמות סנטר ודוחפת את הראש, אולי תצליח החוצה. היא לבושה שמלת טריקו ירקרקת קצרצרה, ומאחור רואים את הרגליים החומות חלקות, ולכלוך שלא יורד; פס מאחורי ברך.
האמא מורידה כביסה, "תגידי", היא שואלת "מתי אבא יצא מהבית?", "לא יודעת", אומרת הילדה. "אבל בבוקר אחרי שאני הלכתי או לפני שחזרתי? מישהו צלצל היום? מישהו צעק מלמטה? הוא נתן לך משהו?". "מה הוא נתן לי?", הילדה מוציאה את הראש מבין הסורגים ומסתכלת על האמא שלה. "אני יודעת?! משהו הוא נתן לך ביד? שם לך משהו ביד?", "לא". אומרת הילדה בשקט, "גם לא ראיתי". "וראית מתי הלך?", "לא". "ולאן הוא הלך ראית?", "לא".
"תחכי כאן, תיכנסי לראות בטלוויזיה, אני יורדת למכולת". "רוצה לבוא איתך". הילדה אומרת. "אין לך מה. אני תיכף יבוא".
והדלת בבית נטרקת, והילדה חוזרת למרפסת, דוחפת את הראש, סופרת בלב עד שאמא שלה תרד. רוצה לצעוק מלמעלה "אמא", אבל הם לא מרשים לה. מסתכלת איך האמא חוצה את הכביש באלכסון למדרכה השניה, הולכת. יש עליה חולצה כתומה. השיער שלה שחור עד הכתפיים. פעם בלילה אחד הם הלכו לחתונה של אנשים, והאמא היא היתה נראית אחרת. בנעלים, היא, היו לה נעלים שחורות מבריקות עם שורה של זכוכיות נוצצות. והיתה לה שמלה סגולה. על הטלוויזיה יש תמונה שלהם מהחתונה שלהם, שגם שם האמא יפה. האבא גם היה. יותר ממה שהוא עכשיו. עומד מאחוריה, מחזיקים ידיים.
עכשיו האמא שלה נכנסת למכולת. שלושה ילדים יוצאים מולה מקלפים חבילה עם פרסים. אולי אמא שלה תחזור תביא לה משהו גם כן.

אחר כך הילדה מתעוררת. היא על הספה במרפסת מחבקת מגבות מכובסות יבשות קשות. כבר חשוך בחוץ וגם קצת קר. בבית אין אור. אף אחד לא הדליק את האור. "אמא", היא קוראת, עוברת בתוך הבית בסלון, במרפסת שלה הקטנה מאחור, בשרותים, במקלחת, מציצה לחדר של ההורים, אף אחד לא עונה לה. היא מגששת למטבח, פותחת את המקרר, אין בו כלום.

אחר כך היא מתעוררת והאבא עומד ליד המיטה שלה במרפסת מאחור, "איפה היא?", הוא שואל. והילדה מסתכלת ולא עונה. מה היא לא בבית? היא שואלת את עצמה. "לא יודעת, היא הלכה למכולת לדבר בטלפון".
הוא עוזב אותה. לא אומר כלום. מדליק את הטלוויזיה.
היא שומעת את הדיבורים של הפרסומות. היא שומעת חדשות. היא עוברת לסלון. "אני יכולה לראות?", הוא לא עונה. היא יושבת בקצה הספה, "מה את עושה תלכי לישון". "אבל אני לא נרדמת". הוא מפצח גרעינים לבנים. היא רוצה גם, אבל כולם אצלו בשקית והיא לא יודעת איך לבקש. אולי הוא ישאל אם היא רוצה קצת?

עכשיו שניהם יחכו שהאמא תבוא. אבל אם אמא שלה תבוא ותראה שהיא יושבת איתו ביחד, היא תחשוב שגם היא כועסת עליה, אז היא קמה והולכת ויושבת, בחושך, על הספה במרפסת.

☼ עוד מאת מורן שוב ← שביר; אין דבר כזה

  1. 1
    שמרית אלקנתי
    יום ראשון 01.09.2013, 23:34

    מצמרר וצובט חזק

  2. 2
    דרורה דקל
    יום ראשון 01.09.2013, 23:57

    כל כך חזק ומשכנע, המבט של הכותבת על הקיום האנושי של ילדה שולית בחיים האלה. והיא רואה ולא מרשה לסופרת שבה להתערב. רק לספר…

  3. 3
    ורדן
    יום רביעי 04.09.2013, 14:16

    קשת צבעים ומקרר ריק

  4. 4
    יום שישי 13.09.2013, 16:39

    חזק מאוד הפוסט הזה, תודה

ידעתם שבכלל אומרים 'תגובית'?