להריח את היד ולשבוע

בתור אמן־קומיקס אפשר לומר שהגישה החזותית אצלי מפותחת יותר, או לפחות ככה הייתי רוצה לחשוב, מאשר הגישה המילולית. לכתוב "סתם" טקסט זה לא קשה אבל לדעת לכלוא בו משמעות, אווירה, תחושת זמן ומרחב, תובנות ועוד, זה החלק הקשה. או בעברית פשוטה יותר: התרגלתי ליכולת שלי לספר סיפור שלם בציורים, בצורה פשוטה וברורה, בלי הצורך להתפלפל על כך במילים. ועכשיו – בשונה מקומיקס, לטקסט צריך להיות אורך נשימה בעל נפח גדול יותר, הוא עומד בפני עצמו. המשימה שלי היא לנסות לספר את מה שאני מתאר בקומיקס בציור, במילים בלבד. זה מאד קשה – כי לקומיקס כבר יש חוקים ברורים ופחות מיסתוריים בעיניי, כמו למשל סצינה נגמרת בסוף עמוד, גודל הפריים יקבע את הזמן בו מתרחש הזמן הכלוא בתוכו ועוד. במילים בלבד, זו משימה מאתגרת מאד ובינתיים אני עוד מחפש את השיטה.

לפחות כמו בקומיקס, אני מנסה להביא את הביוגרפיה שלי ואת מה שמעניין אותי לקדמת הבמה: סבתות מרוקאיות הן עם מיוחד במינו: מצד אחד מאד פתוחות, אוהבות לארח. מצד שני מאד שתלטניות, כאלו שמבינות שהאירוח הוא מקור־הכוח שלהן במשפחה: אם הן תתחלנה לחלק את המתכונים שלהן כאילו-אין-מחר, יפסיקו (כך הן רואות זאת בעיני רוחן הפרנדואידית) לבוא אליהן ויתספקו בתחליפים הזולים של הכלות שלהן. עד כאן זה נשמע כמו "כל סבתא" ילידת תחילת המאה העשרים. אבל ההבדל טמון במזרחיוּת: נשים מאירופה, על פי רוב, ידוע קרוא וכתוב וגדלו בבית־הספר על מיטב הספרות העולמית. נשים מעדות המזרח הן על פי רוב אנאלפבתיות בגלל החברה השובניסטית שבה נולדו.

על התפר הזה, סבתא שלי היתה אישה מרתקת. כשנולדה בקזבלנקה לפני שמונים וחמש שנה, לא היה מקובל שנשים תלכנה ללמוד בבית ספר, ולכן ידעה לדבר צרפתית ומרוקאית, אבל לא לכתוב ולקרוא. סבא שלי היה שר החקלאות של המחוז במרוקו וסבתי רק גידלה את הילדים. כאשר עלו לישראל בשנות השישים, סבא שלי שקע בדיכאון וקיבל התקף לב. סבתי יצאה לעבודה והפכה לבשלנית. היא לא ידעה להעלות את המתכונים שלה על הכתב וגם לא לקרוא אותם מהדף. לזכור הרבה מאד חומר בראש זו תודעה שאנחנו, דור הגוגל, לא מכירים. הכל מאופסן אצלנו באינטרנט וכל שעלינו לעשות הוא לזכור איפה איפסנו את המידע. סבתא שלי זכרה את הכל בראש. תהליך עיבוד הזיכרון הזה לכדי בישול של ממש מרתק אותי. תחשבו כמה כוח זה מותיר בידיים שלה!

על בסיס זה אני כותב את נובלת הפרוזה הראשונה שלי. הסיפור התחיל "להתבשל" לי בראש כאשר נפטרה לפני שלוש שנים. בתקופה שעברה מאז אני כותב את הסיפור לאט לאט, ובחודשים האחרונים התחלתי ללחוץ על דוושת הגז. העלילה מתרכזת במשפחה נתנייתית שיש לה מסעדה כושלת, ומסופרת על ידי הבן הצעיר של המשפחה, בן השמונה־עשרה, שרואה הכל מהצד. הדבר היחיד שיכול להרים את המסעדה הוא המתכון של הסבתא הגוססת למנה מרוקאית ספציפית (פסטייה), שלא מסכימה לשחרר אותו כל כך מהר.

כדי להתחבר לטעמים ולריחות, אני מנסה לשחזר טעמים וריחות. כדי לכתוב סיפור (או כדי לעשות עבודת עיצוב טובה, לא משנה) צריך לעשות מחקר: צריך להבין את מקור הטעמים, את השיטה, הצבעוניות, הלך הרוח. לשם כך אני מנסה להכניס את עצמי לכמה כובעים: נער נתנייתי ממוצא מרוקאי (לא כל כך קשה, רק צריך לנסוע לבית של ההורים ולכתוב קצת על השכונה), גבר מרוקאי בן חמישים שיש לו מסעדה וסבתא מרוקאית גוססת, שצריכה לעמוד בדילמה האם לשחרר את המתכון "הסודי" שלה או שלא. לכתוב את הסיפור, ואין לי מושג מה יצא ממנו, הוא חוויה מהנה במיוחד. גם אם לא יצא ממנו שום דבר בסופו, התהליך מוביל אותי לחוויות מיוחדות. ואיך אני יכול לעשות מחקר (אני!) בלי לאכול, והרבה?

כדי להשיג פסטייה אמיתית (וכבר הכנתי אחת בעצמי), הלכתי לארוחה שבישלו במיוחד בשבילי בראשון־לציון, שכללה שמונה סועדים. האוכל כלל: תבשיל לשון, פטריות ובצל עם ראס־אל־חנוּת; מרק ירק עם לימון שחור; לחמניות מהפְרֶנָה מרוחות בחמאה וכמובן, פסטייה. היה מצויין ואפילו קיבלתי את המתכון הראשון של הפסטייה לסיפור, פרי עטה של פאטוּמה בנקיראנה. השלב הבא היה לשלוח מייל למסעדן המרוקאי שאני הכי מעריך. בחרתי בשף רפי כהן. שלחתי לו מייל, כמו שאני עושה בכל פעם שאני צריך לברר משהו, בלי באמת לצפות שמישהו יענה לי. אחרי שלושה ימים אני מקבל טלפון: "רפי ישמח להפגש איתך, בוא ביום שלישי בצהריים". מסעדת רפאל (שאת התדמית עשה לה המאייר מישל קישקה) שבמלון דן בתל־אביב, מפוארת ומרשימה. השיחה עם רפי כהן עזרה לי מאד להכנס לכובע של "בעל־מסעדה". פתאום הבנתי רצינות בהכנת מתכונים וחשיבה על חומרי גלם איכותיים מהי. בין סיגריה, לתה, לעוגיות – רפי הסביר לי את מה שחשבתי: סבתות מרוקאיות שומרות את המתכונים שלהן ולוקחות אותם לקבר בדיוק בגלל מערכת היחסים (המדומיינת) ביניהן לבין הכלות שלהן, זאת שיודעת לקרוא וזאת שלא יודעת לקרוא. הגיוני שהסבתא בסיפור שלי תרצה להסתיר משהו, גם אם זה מהבן המסעדן שלה. לא לכל אחד זה יוצא אותו הדבר, לכל אחד יש את הטעמים ביד שלו, והטעם הוא "לא בגלל המתכון, שהוא החלק התאורטי, אלא בזכות הטאץ' ביד, שיש או אין לך אותו". אחר־כך אכלתי במסעדה שלו (סיגרים, קוסקוס עם כתף טלה, פינוק!) והיה מעולה. אני ממש מקריב את עצמי על מזבח האוכל גורמה.

התחנה האחרונה בפסטייה, בינתיים, היא מסעדת יקוטה בבאר שבע. המסעדה מתפארת בתפריט השף שלה, שכולל מנות מרוקאיות מסורתיות. ניסיתי לאכול משהו שסבתא שלי בישלה כשהייתי חייל ובא לבקר אותה בפתח־תקווה: ריאות עם חומוס ברוטב עגבניות. של סבתא שלי היה יותר טעים (וגם הפסטייה שלי יצאה טוב יותר משל השף). ככה זה, להריח את היד ולשבוע: הטעמים שיש לך בזיכרון, נשמרים לך בכף היד. כל מה שאתה צריך לעשות הוא להצמיד את האף ליד ולהריח. הזכרונות כבר ישביעו אותך.

☼ עוד מאת דן אלון ← חזרתו של האובייקט

  1. 1
    יום ראשון 07.03.2010, 18:36

    נשמע כמו תענוג ותענוג לקרוא את זה.

  2. 2
    נירית פיצ'ו
    יום ראשון 07.03.2010, 19:16

    רק תיקון עובדתי: נשים ממזרח אירופה ממש לא ידעו לקרוא ולכתוב. כמו אחיותיהן מהמאגרב, רוב רובן הן היו אנאלפבתיות.

  3. 3
    יום ראשון 07.03.2010, 21:29

    היי,
    I stand corrected
    למיטב ידיעתי (וזאת מסבתי הגרמניה שנולדה בערך בעשור הראשון של המאה ה-20), בתקופה שלה נשים למדו עד אמצע היסודי, נגיד משהו כמו כיתה ד', ולכן הנחתי שהן ידעו קרוא וכתוב. אבל, יתכן שזה תלוי איזור גאוגרפי, אז תודה על התיקון.
    דן

  4. 4
    יום שני 08.03.2010, 15:28

    מעניין מאד עבורי הייתה גם העמידה שלך על כל הנושא החושי, גם האבחנות שלך על צורות הייצוג השונות (טקסט מול קומיקס) וגם התיאור שלך של _תהליך_יצירה_ – אולי הדבר שהכי מעניין אותי לשמוע מיוצר.

    תודה!

  5. 5
    יום שני 22.03.2010, 14:32

    טקסט מעניין. תודה על השיתוף. זהו רק הטקסט השני שאני קוראת באנטייטלד ואני עדיין קצת נרגשת לקרוא על הנושאים שהכי מעניינים אותי בעברית. בכל מקרה, כל הכבוד על האומץ לעבור מציורים למילים. גם אני מתחילה לכתוב (מעט מעט מעט מאוד) וזה שינוי מוזר. אפשר ממש להרגיש איך חלקים שונים של המוח עובדים (או שנדמה לי?). בהצלחה

  6. 6
    יום שני 22.03.2010, 14:35

    היי
    תודה על התגובה קרן
    ללא ספק זה חלק אחר בראש, אבל בכל מקרה אני מדמיין את הסיפור מבחינה חזותית וככה מנסה לתאר אותו במילים… זה הרבה יותר קשה לי, כי מדובר בפרמטרים שלא מוכרים לי כמו ציור (קול, שפה, מבע, דיאלוג). מקווה שיצא מזה משהו חיובי.

  7. 7
    ורדן
    יום שבת 04.02.2012, 18:02

    הסתרת מתכונים של סבתות מהעדה המרוקאית- סקופ מזעזע ושובר תדמית. אני מרגיש גזען נבער על שאפלתי אותן ומעולם לא הייתי חושד בהן

  8. 8
    יום ראשון 05.02.2012, 12:33

    למה גזען? :-)

תגיד/י את זה…