פיקסו בדובר

דבר ראשון הוא היה גדול ודבר שני הוא היה אדום. או להיפך. מה שבטוח ששני הנתונים הללו סימנו עבורי את האפשרות לצאת למסע. פרטים טכניים אחרים לא העסיקו אותי כשקניתי אותו. רציתי שהוא יהפך לחלק ממני ובמובנים רבים הוא אכן הפך לסוג של בית. לא חסכתי בדברים שדחפתי לתוכו, יעילות לא עניינה אותי, רציתי תחושת ביטחון. שיהיה. למרבית הדברים היה סוג של שימוש, את חלקם לא מצאתי ברגע שהיה בהם צורך חיוני. בדיעבד, דווקא חפץ אחד, כביכול מיותר, היה זה שהציל אותי.

כשהאוטובוס נכנס לוויקטוריה סטיישן כבר עלה בוקר אפרורי וגשום. לונדון נראתה מדכאת וכל מה שעניין אותי היה למצוא מקום לישון, לאכול ולבכות. מיהרתי לירכתי האוטובוס, חיכיתי שהנוסעים האחרים יאספו את המטען ויסתלקו, ראיתי את התיקים נאספים ואת תא המטען מתרוקן אבל התרמיל הגדול לא היה שם. ניגשתי לנהג שענה לי באנגלית לא מובנת ואמר לי לחכות בצד ולעלות על האוטובוס הבא שיוצא ל"דובר".

הוא היה חסר סבלנות ואמר שכנראה לא אספתי את התיק בירידה מהמעבורת ולכן בשל אי ההבנה, אני יכולה לעלות על אוטובוס שיחזיר אותי לנקודת המעבר.

וכך, במקום למצוא מקום להניח את עצמי, מצאתי את עצמי על האוטובוס בדרך חזרה. כמה שעות קודם היה חשוך ועכשיו זכיתי לראות חלקים מאנגליה הירוקה והאפורה. הדיסק בווק-מן חרק הלוך ושוב ואני ניסיתי להנות מהטיול ולהרגיע את עצמי שזה לא נורא זה לא זה לא.

כעבור שעתיים, שלוש, ארבע האוטובוס הגיע ל"דובר". אלא שהתיק לא היה בתחנת האוטובוס, אלא בתחנת המעבורת, בקצה השני של המפרץ, מרחק הליכה של 40 דקות על המזח המוכה גלים.

נכנסתי לתחנה ופניתי אל שני השומרים שישבו שם. באתי לקחת את התיק שלי, אמרתי. שני השומרים חייכו ואמרו. את יכולה לזהות אותו? תרמיל אדום גדול אמרתי בביטחון וליוויתי את עצמי בתנועות ידיים. אוקיי הם אמרו. יש כאן הרבה תיקים אדומים וגדולים. את זוכרת מה היה בתיק?

בגדים, נעליים, מגבת, פירטתי והוכחתי ש'ארזתי לבד' והם פרצו בצחוק. תחתונים וגרביים יש לכל אחד בתיק. שוב לא הבנתי. מה עוד יכול להיות שם? התחלתי לאבד את העשתונות, הדמעות כבר עלו  בגרון. מה עוד? תנו כבר את התרמיל, אני צריכה לנסוע את כל הדרך חזרה ללונדון אני צריכה למצוא מקום לישון הלילה, לא ישנתי כל הלילה הקודם, אתמול נפרדתי מהחבר שלי בפריז, מה עוד?

ואז אחד מהם הרים את התרמיל וסילק אותו מהשולחן. מצטערים גבירתינו, אמרו בנימוס, אבל אנחנו לא יכולים לתת לך את התרמיל שאת טוענת שהוא שלך אם את לא יודעת מה שמת בתוכו. אבל אמרתי לכם כל מה שאני יודעת. ואחד אמר, את צריכה לזהות את התרמיל. אבל אני מזהה אותו, הנה הוא פה מולי. אם את לא יכולה לציין פריט שרק את יודעת שהוא שם וכשנפתח את התרמיל הוא יהיה שם, אז אנחנו לא יכולים לתת לך את התיק. הרגשתי שאני עומדת במבחן של חיי. שאם אני לא עונה את התשובה הנכונה עכשיו, אני מוחזרת לנקודת ההתחלה, עם כל המשתמע מזה. מה יכולתי לשים שם שהוא כל כך מיותר וכל כך חיוני לי עכשיו. מה הדבר שחשוב רק לי ולא לאף אחד אחר. פיקסו. פיקסו. צרחתי. כאילו הגעתי לאמריקה ולא לאנגליה והם שוב התמוטטו מצחוק. יש לי שם ספר של פיקסו. בצרפתית.

ואני זוכרת את תנועת היד שהסיעה את הריץ' רץ' של התרמיל, פתחה אותו לכל אורכו כמו בטן של לוויתן והדבר הראשון שהיה מונח שם מעל ערימת הבגדים המלוכלכים, היה ספר אמנות של פיקסו שקניתי יום לפני הנסיעה למרות שידעתי שיהיה לי עוד חודש לסחוב אותו.

ברוכה הבאה לממלכה המאוחדת, הם אמרו, כדאי לך למהר כי האוטובוס חזרה לוויקטוריה סטיישן יוצא מתחנת האוטובוסים בצד השני של המזח בעוד 20 דקות, ואם לא תתפסי אותו, תצטרכי לחכות פה לאוטובוס של הבוקר.

☼ עוד מאת מרב שין בן־אלון ← בית מנורה

  1. 1
    יום ראשון 18.08.2013, 9:47

    איזה יופי. לרגע הייתי שם איתך בערפילים של אנגליה ואבודה בוויקטוריה עם התרמיל הפרטי שלי.

  2. 2
    מרב שין בן־אלון
    יום ראשון 18.08.2013, 9:50

    תודה עינת שהיית אתי

  3. 3
    דובי הראל
    יום ראשון 18.08.2013, 12:19

    אז מי זה אמר שאמנות זה לא ממש שימושי?

  4. 4
    מרב שין בן־אלון
    יום ראשון 18.08.2013, 12:21

    צודק. זה מה שיציל אותנו

  5. 5
    יום שלישי 20.08.2013, 11:55

    יפה מאד. גם אני הייתי שם איתך לרגע.

  6. 6
    יום רביעי 21.08.2013, 15:12

    יש לך מירב את המילים והדרך לגרום לי להשתתף איתך. זה יכול להיות בשיר ערש או בלהיות אבודה בין דוברי אנגלית….. /

  7. 7
    יום רביעי 21.08.2013, 15:31

    זה מה שאני כל כך אוהבת בכתיבה, באמנות. הטרנספורמציה מהרגע האבוד אל המתנה שאפשר לחלוק עם אחרים.

  8. 8
    יום חמישי 22.08.2013, 10:32

    אנחנו חיים בתוך התודעה שלנו.
    הפנטזיה, היצירה והחלום הם חלק מהתודעה שלנו ובעצם חלק פעיל בחיים. לא?

מי שמגיב מגניב!