מחשבות על קוני איילנד

חם. חם ואני עומדת בתחנת אוטובוס, אני חושבת שאכתוב על צילומיו של סיד גרוסמן בקוני איילנד (Sid Grossman).

יש משהו דחוס וחי בצילומים האלה. הרבה פריימים של קבוצות אנשים, צילום מקרוב שגם מראה את הקרבה של אנשים בין עצמם. צחוק, ופוזה מול המצלמה, בחורה על כתפי בחורה אחרת, תסרוקות של פעם – חלק נכנסו למים  וחלק לא, זרועות בחור על בחורה, גבר נשען על אשה גלגל ענק ברקע, עוד אנשים ברקע, שמיים ברקע, אשה שוכבת, אנכית מעליה שוכבת בחורה עם התחת לכיון המצלמה ובחור יושב על הראשונה. קבוצת חברים, בגדי ים של סוף שנות הארבעים, מגבות מכסות את כתפי הבנות, המצלמה נוכחת ולא נוכחת. חיבוק-גיפוף-ליטוף-לפיתה של אהבה, תום יחד עם משהו גס ודורסני שמרחף באויר מהול המלח הזה.

יש משהו מתירני באווירת חוף הים, שגורם לי להתבונן ולחשוב: "אותי היו מצלמים ככה?" "את הבת שלי היו מצלמים ככה?" ככל שהפריים יותר עמוס גם אני מתכווצת. וככל שהוא יותר פתוח הוא נראה לי שמח יותר, חי, פרוע במשמעות של כיף, לא במשמעות של טמטום או סכנה. יש משהו שגורם לי לרצות להיות קלילה כזו. ללכת לים. זה קל ללכת ים. זה פתוח וממלא.

“I always loved the ride to Coney Island. Just the idea that you could go to the ocean via subway was so magical."1

ובינתיים חם ואני עומדת בתחנת אוטובוס מטופשת שאף פעם לא מוצלת. חושבת על דברים לא טובים שיכולים לקרות ועל דברים שכן.

 

1. Just Kids, Patty Smith, HarperCollins books, New York, NY, 2010

☼ עוד מאת גילי זיידמן ← מחשבונת שחרחרה

  1. 1
    יום חמישי 25.07.2013, 16:27

    זה יפה. תודה

  2. 2
    גילי
    יום שישי 26.07.2013, 12:16

    תודה שרון

אולי יש לך משהו להגיד בעניין…