לקנא בנחליאלי

נדידת ציפורים היא כנראה אחת התופעות המרגשות שקיימות בטבע. אולי משום שמתאפשר לנו להיות חלק ממנה, כמו הרגע הזה בו אנחנו מרימים את הראש עד שהצוואר כואב ומתפעלים איך הן מסתדרות כמו ראש חץ וחולפות על פנינו בלי להתבלבל, בדרכן למקום טוב יותר. בעיקר זה מרגש, כי נדידת הציפורים הייתה ונשארה עד היום, אינדיקציה לזמן. כמו למשל, הרגע החמקמק הזה, בו הקיץ הופך לסתיו, שעל אף כל טכנולוגיות החיזוי המתקדמות נותר מעומעם ותלוי במידת מה בהגעת הנחליאלי.

אמנם אנחנו לא תלויים במקורות הזנה ומזג האוויר לא הורס את אזורי הקינון והרבייה שלנו, אבל בכל זאת מתעקשים לחיות במזג אויר שלא תמיד נעים לנו. בקיץ אנחנו עוברים אחוזי אמוק מהמזגן בדירה, למזגן באוטו ומשם למזגן במשרד וכמובן לא מהססים לקטר בקטעי הקישור על הלחות והחום. בחורף זה לא יותר טוב, יושבים מול טוסטרים למיניהם עד שהם שורפים לנו את כפות הרגליים, מכבים, שוב קופאים, שוב מדליקים את הטוסטרים וחוזר חלילה.

למה להמשיך לבזבז אנרגיה על מיזוג וחימום במקום לעבור למקום שמאפשר את זה באופן טבעי? קראתי שהציפורים לא מחכות עד שייעלם מקור המזון או עד שמזג האוויר ימנע מהן לאגור כוחות לנדידה. עיתוי הנדידה נקבע בתודעה שלהן הרבה לפני שהתנאים הסביבתיים מכתיבים אותה. מעניין אם כן שאנחנו, בני האדם, החכמים והמוצלחים מבין בעלי החיים לא מסוגלים לחוש את השרב הראשון מתקרב ולברוח מפה. אני לא יכולה שלא לפנטז מדי פעם כמה טוב זה היה אם יכולנו באותה קלות בה הציפורים מנתקות את רגליהן וממריאות ליעד חדש, לנתק את עצמנו מהשגרה ולהמריא גם אנחנו ליעד חדש או ישן, להתרענן ולחזור לפה יחד עם הנחליאלי.

[גרארד ריכטר] מזכרת מהנדידה הקצרצרה שלי לפריז בספטמבר האחרון.

[גרארד ריכטר] מזכרת מהנדידה הקצרצרה שלי לפריז בספטמבר האחרון.

☼ עוד מאת מאיה יופה ← נראה לי שאני מוכנה

  1. 1
    אביחי
    יום שישי 19.07.2013, 1:20

    מצד שני, אפשר לומר שגם לעוף כל חצי שנה ממקום א' למקום ב', ללא שום שינוי בזהות המקום או החבר'ה שנודדים איתך, זאת גם סוג של שגרה שוחקת…

  2. 2
    שרימפונית
    יום שישי 19.07.2013, 13:34

    אני אשמח לנדוד איתך לכל מקום שהמוזה תשרה עלינו לחקור…

מי שמגיב מגניב!