להפוך את המוזות לתותחים

מה הדרייב שלי? זו השאלה שעלתה בפני עם הצגת המילה כנושא החודשי של אנטייטלד ליוני. וליתר דיוק, מה הדרייב שלי לשני דברים: יצירת אמנות ופעילות חברתית-פוליטית.

למה דווקא שני אלה?

ראשית, משום שבחודשיים האחרונים אני שקוע בתוך מאבק חברתי-כלכלי-פוליטי עד מעל לראש. עד לפני שבוע בדיוק היה זה המאבק נגד ייצוא הגז, וכרגע זה מתרחב, בתקווה שקיץ 2013 יהיה חם. שנית, משום שהעיסוק במאבקים בתקופה הזאת הסיט אותי מהקצת אמנות שהצלחתי לעשות בחודשים שקדמו לה. ושלישית, כי אני מרגיש שיש נקודות השקה בין הדרייב לאמנות לדרייב למאבק או לצדק, ואני רוצה לחקור אותן דרך כתיבת המחשבה הזו.

התערוכה הראשונה שלי (2003), בשם "חיפוי־אבן"/"تلبيس حجر،", הייתה פוליטית יותר מאישית. היא עסקה באלימות המופעלת על ידי עיריית־חיפה ומנהל־מקרקעי־ישראל כלפי המבנים המתפוררים של ואדי־סאליב, באמצעות צילום, פיסול ומיצב. כמובן שהמבנים שומרים על זיכרון־קולקטיבי של חיפה הפלסטינית שלפני 48'. גם אחד הפרוייקטים הראשונים שלי בפקולטה לארכיטקטורה עסקו בביטוי הנארטיב הפלסטיני אודות הנכבה במרחב הציבורי. ואולי יש משהו בפעם הראשונה שמתווה איזושהי דרך?

בפועל זה לא קרה. אמנות שעשיתי מאז, לרוב לא הייתה פוליטית באופן מובהק (נכון, האישי הוא הפוליטי וכו' אבל מבחינתי אמנות פוליטית חייבת להיות כזו באופן ברור על מנת להיקרא כך). אבל השאלה נשארת שאלת הדרייב – האם זה אותו כוח, אותן אנרגיות שגורמות לי לעשות אמנות או לצאת לפעילות חברתית-פוליטית?

מסתבר שחלק מהדרייב אכן זהה. כעס הוא ללא ספק גורם קריטי עבור שני הדברים. הוא אחד הגורמים המעוררים אותי ליצור וגם אחת הסיבות המעוררות אותי להאבק. רצון לבטא משהו הוא גם גורם מכריע עבור שתי הפעילוית. הדחף לשנות, שוודאי קיים במאבקים, קיים גם הוא בדרייב שלי לאמנות – גם אם זה רק בננו-מיקרו איזושהי ראייה, איזושהי תפיסה, לפתוח חלון או דלת.

אני רוצה להביא משל מדברי מורי ורבי הרב יהודה עמיטל ז"ל. איני אדם דתי, אך בנעורי למדתי בישיבה, והרב לא היה מפספס הזדמנות להחדיר בנו את המסר של הסיפור הזה:

"מעשה באדמו"ר הזקן בעל־התניא, שישב ולמד בחדרו. לפתע שמע תינוק בוכה בעריסתו. סגר האדמו"ר את הגמרא, ניגש לחדרו של התינוק והרגיעו. לאחר מכן הלך האדמו"ר לחדר הסמוך, ומצא שם את נכדו, כשהוא יושב שקוע בלימודו. האדמו"ר תמה על נכדו: מדוע לא קמת להרגיע את התינוק הבוכה? הנכד הנבוך הרים את מבטו וענה לסבו: הייתי כל כך שקוע בלימוד, עד שלא שמעתי כלל את קול הבכי. העיר לו סבו: אם אדם לומד תורה ואיננו שומע קול של תינוק יהודי בוכה, משהו פגום בלימוד זה."

הייתי רוצה להרחיב את המשל גם אל תחום האמנות. בעיני יש שתי אפשרויות להשליך את המשל על האמנות: הראשונה פשוטה יותר, והיא שכשהתותחים רועמים – המוזות שותקות. השנייה קצת יותר מורכבת, ובעצם מבקשת מאנשי האמנות לעשות אמנות פוליטית, בעיתות צרה וצוקה. להפוך את המוזות לתותחים. כי אם לא נשמע תינוק (ממש לאו דווקא יהודי) בוכה, משהו יהיה פגום באמנות שלנו.

אני אומר, אך לא מצליח ליישם כלל. בכל החודשיים האחרונים של הפגנות, מפגשי פעילים, פעילות אינטרנטית, טלפונים, כתיבת תוכן, קופירייטינג, דיברור, לובינג, חלוקת פליירים, הסברה – אף פעם לא עלה בי הדרייב לקחת יומיים ולעשות יצירת אמנות שתבטא משהו מן המאבק הזה. אולי שני הדרייבים קיימים אך ורק לסירוגין? אולי צריך להיות לגמרי משוקע באמנות הפוליטית בשביל לעשות אותה (כמו מורי ורבי מיקי קרצמן יבדל"א, מתקופה אחרת בחיים)?

הנושא החודשי שעבר היה "עבודה". את ה-26 לחודש, יום הפרסום שלי, התכוונתי להקדיש לרישום על הנושא. בפועל הקדשתי אותו למאבק. כמה דקות לפני השעה 12 בלילה, עלה לי הרעיון לשבור את הפורמט הרגיל של אנטייטלד ולהכריז על שביתת המוזות שלי. התכוונתי לכתוב בכותרת "אני בעבודה", ובגוף המחשבה שורה אחת "על מאבק הגז. מוזמנות להצטרף" ולהוסיף קישור. זהו. בסוף זה לא קרה, אבל משהו בי עדיין זועק.

☼ עוד מאת אבנר פינצ'ובר ← הכל בסט

  1. 1
    משולם יהודה
    יום רביעי 03.07.2013, 18:12

    איני יכול לעשות לייק כי אני לא בפייס, אז פשוט אכתוב לך אבנר שאהבתי את שכתבת. עצה קטנה: כדאי לזכור כי מותר לאדם גם לעשות לביתו.

  2. 2
    יום שבת 31.08.2013, 8:16

    אינני מבין את ההפרדה שאתה עושה בין החיים לאמנות. מעשה המאבק הוא האמנות שלך במקורה ובמקוריותה, למה לנסות לתרגם דברים ל"אמנות" ? תביא את המאבק לכאן, המקום הזה נראה אזור סטרילי שצריך הפצצה מהחיים.

  3. 3
    יום ראשון 01.09.2013, 14:46

    היי ויקטור,
    ממש שימחת אותי בתגובה שלך. והייתי שמח לשוחח איתך על העניין, כי נראה לי יהיה קשה כך בתגובות, אבל אנסה בכל זאת:
    קודם כל, גם אני מרגיש את הצורך בכך שאנטייטלד ישקף, או אולי אף ישפיע על, המציאות החברתית-כלכלית-פוליטית-מדינית-צבאית בה אנחנו מתקיימים.
    כשאני אומר אנחנו, אני חושב על קבוצה של מעצבים, אמנים ומה שמסביב שמה שמאחד אותם הוא השפה העברית/זיקה לישראל (כטריטוריה או כמדינה). אני בכוונה לא אומר ישראלים. ראשית, משום שכרגע 3 מאיתנו (10%) בחו״ל, ולא לתקופות קצרות. אני מניח שחלקן או כולן מגדירות עצמן כישראליות, אבל מבחינתי ראוי היה שאנטייטלד יכלול גם אנשים שלא מגדירים עצמם כך. למשל, פלסטינים תושבי ישראל שלא מכירים במדינה. או דוברי עברית לא ישראלים, שגם מעולם לא היו ישראלים, (מן הסתם לרוב יהיו אלה יהודים) מרחבי העולם. או אנשים שהיו בעבר ישראלים והיום כבר לא. אני לוקח בזאת גם אחריות על כך שאף פעם לא פעלתי לטובת העניין.
    מעניין יהיה לשמוע מה דעת חברי הקבוצה.
    אבל כאן לקחתי קצת לכיוון הלאומי, ואני יכול להבין אם תהיה התנגדות לכך. כמו שרוב אנשי המאבק החברתי לא רוצים שהוא ישויך עם כיוון מדיני, בכדי לא לפגוע באפשרות שלו לפנות לאוכלוסיות רחבות. מצד שני, ברור שלא נצנזר פה אף-אחד, נכון?
    לגבי המצב הנוכחי באנטיילד – קודם כל, נכון שהוא לא נמנה כרגע על המפרסמים מדי חודש כרגע, אבל עפר כהנא לגמרי עוסק בפוליטי/חברתי כמעט בכל מחשבה/מעשה. הדימוי שלו פה: http://untitled.org.il/?p=2233 נשאר חרוט אצלי הרבה זמן, ולצערי ממשיך להיות רלוונטי. אבל ראה גם: http://untitled.org.il/?p=7017 http://untitled.org.il/?p=5318 http://untitled.org.il/?p=8294 יותר מזה, הוא טוען כאן: http://untitled.org.il/?p=344 שבכלל לא קיימת אפשרות שלא לעסוק בפוליטי/חברתי בעיצוב, וממילא יוצא מתוך דבריו שהדבר נכון גם לגבי אנטייטלד.
    עוד נושא דגל כזה באנטיילד הוא יואב ויס: http://untitled.org.il/?p=11087 או: http://untitled.org.il/?p=5627 או: http://untitled.org.il/?p=8474
    ומושון זר אביב כמובן: http://untitled.org.il/?p=12923 או: http://untitled.org.il/?p=11248 ושוב מופיע ביבי (רגע, בעצם הוא שולט פה פחות או יותר ברצף מ-1996, אז מי עוד יופיע?):
    http://untitled.org.il/?p=9119
    בזאת אפסיק לתת דוגמאות ספציפיות, אבל יש עוד הרבה – ברמות משתנות של בוטות/רמיזה. וכמובן שאתה בתוכם.
    לגבי הטענה שלך שהמאבק החברתי הוא בעצמו אמנות – נראה לי שאני לא מסכים, אבל בגלל שאני לא מבין את ״במקורה ובמקוריותה״ אשמח אם תסביר ואז אתייחס.
    ולגבי הקיץ הספציפי הזה, 2013, שהסתיים רשמית אתמול: לצערי המאבק החברתי לא הופיע לא רק באנטייטלד, אלא גם ברחובות. אני מקווה שזה היה רק ״עוד לא הופיע״ ולא ״כבר לא יופיע עוד״.
    * הערת אגב: המילה ״פוליטי״ מופיעה בתגיות פעם אחת בלבד, בתגית ״שנאה חברתי פוליטי״. מניח שהכוונה הייתה שאלו יהיו 3 תגיות נפרדות, אם כך לטיפול מסור אודה. בכל אופן התגית היחידה שעובדת בנושאים בהם אנו עוסקים היא ״עיצוב חברתי״, והיא מופיעה ב-11 מחשבות ומעשה (אורח) אחד.

  4. 4
    יום ראשון 01.09.2013, 22:48

    נראה לי שפספסתה אותי בגדול. מה שאני מתכוון אליו הוא 'הצורך שלך לעשות אמנות', לעומת הצורך שלך להאבק ולחיות, למה הם נפרדים? מה זה לעשות אמנות? לקחת עיפרון ומכחול ולצייר זו אמנות? זה נשמע לי כמו סובלימציה, אתה לא יודע להתמודד עם הדבר האמיתי, אז אתה מצייר אותו? המושג אמנות עבר השטחה שהוציאה אותו מהחיים, לכן סוגרים אמנות בגלריות ובמוזיאונים, בתי הכלא ליצירות שלא יודעות להשתלב בחיים. תעשה אמנות חיים, תעשה את האמנות שלך בשדרות אם אתה מרגיש שאתה צריך להיות שם, אל תלך הבייתה לעשות אותה ותמסגר אותה.
    אני מרגיז אותך בדברי? תביע את זה באופן אמיתי, אל תזייף את זה ב'אמנות', אל תכניס את זה לתבנית אמנותית. תביא את תחושת המקור ואיתו תבוא המקוריות. תהפוך את התותחים למוזות.
    כוחן של המוזות הוא בהשתלבותן בחיים. כפי שאמר הרב כשאתה מאבד את הרגישות לבכי התינוק, משהוא פגום במה שאתה עושה, תעשה מתוך עירנות ורגישות לסובב.
    עוד רגע ארגיז את עצמי אז אם תרצה תעביר אלי את מספר הטלפון שלך ונדבר.

  5. 5
    יום שישי 06.09.2013, 17:10

    היי ויקטור,
    מצטער שלקח לי קצת זמן לענות. אתה לא מרגיז אותי, להיפך – כמו שכתבתי בתגובתי הראשונה אתה משמח אותי. מסתבר שאני מרגיז אותך לעומת זאת… אבל אני רק מנסה להבין מה אתה אומר, אנסה לשאול עוד כמה שאלות.

    אני מבין שכשאמרת "תביא את המאבק לכאן" לא התכוונת לאנטייטלד, ואני הקדשתי חלק ניכר מהתגובה האחרונה לזה.

    בכל מקרה – אתה מדבר על הצורך של האמנות להשתלב בחיים, להיות בשדרות. אני מאד בעד אמנות במרחב הציבורי, אבל אני מניח שמובן שלא כל סוג של אמנות יכול למצוא את המקום שלו שם. לא נראה לי שאני צריך בהכרח לעשות כל הזמן אמנות במרחב הציבורי ולא במרחב הפרטי. למה? אני חייב כל הזמן לשרת את החברה שאני חי בה? אני חושב שצריך איזון – מצד אחד לא להיות אטום לעולם ולחברה, אבל מצד שני גם המרחב הפרטי מאד חשוב – ממנו אנחנו יוצאים ואליו אנו חוזרים.

    לגבי הצורך לעשות אמנות מול הצורך להיאבק – אתה שואל למה הם נפרדים. אני שואל – למה שהם יהיו מאוחדים? האם נראה לך שאמנות היא הדרך היעילה ביותר להיאבק למען דברים כמו שוויון הזדמנויות, חלוקה צודקת יותר של המשאבים, דמוקרטיה וכו'? האם בהכרח כל הפגנה – חוקית/בלתי חוקית, של דפני/של הלא נחמדים, על ייצוא הגז/על דיור ציבורי היא מעשה אמנותי? ואם אתה חושב שכן, אז למה? איך אתה מגדיר אמנות?

אולי יש לך משהו להגיד בעניין…