מיומנו (האישי) של מנהל מחלקה

את המחלקה לתקשורת חזותית או כמו שקוראים לה, "בית ספר גורן לתקשורת חזותית" באקדמית עמק יזרעאל אני מנהל כבר כמה שנים. אני פוגש יום יום אנשים צעירים ממני, יצירתיים, עם רעיונות מופלאים וכישרונות אדירים, אני מפעיל ומעסיק מרצים מעולים, מנוסים, רלבנטיים וטובים שאני מאמין בכל הלב שהם עושים את המקום הזה למה שהוא. רובם אגב צעירים בעצמם. בוגרי המחלקה כבר מזמן הוכיחו את עצמם ופועלים בזירת העיצוב בתפקידים משמעותיים בארץ ומחוצה לה, לומדים לתארים מתקדמים, משתלבים כבעלי עסקים בתחום וחלקם אף חוזרים לגורן כמרצים.
אני מתורגל בכל הסיטואציות, מכיר את כל התסריטים ורואה אותם רגע לפני שהם קורים. את הלחץ וההתפרקות של תקופת ההגשות וסוף השנה. (לקח לי אגב לא מעט זמן להבין שחבילת טישיו חייבת להיות חלק בלתי נפרד מאביזרי השולחן שלי) מכיר היטב  את ההכנות לתערוכת הבוגרים, את הזמן בשנה כשמגיע עניין התקציב. את נתוני ההרשמה, קמפיין השיווק, יצירת התוכן ואת הכנות ובניית מערכת הלימודים.
המשרד שלי בעיני המבקרים בו, הוא מקום יפה, מעניין, יש לי מלא ספרים מגניבים על המדפים, שטויות על השולחן. אותיות אלף וA מפוזרת, כרזות של סטודנטים וציורים וגם הרבה פתקים ורשימות ולוח מתכת מגלוון עם מגנטים המצמידים אליו גלויות, פוסטרים, ניירות, תמונות ומה לא?

בכל זאת משהו ב"עבודה" הזו אף פעם לא מאפשר לי להיות לגמרי רגוע, להישען אחורה ולהביט על מה שעשיתי או לאן שהמחלקה הגיעה מבחינת השיגים, תוצאות והכרה, בסיפוק.
חשבתי עד לא מזמן שאולי הסיבה טמונה בי ובתבנית האישיות שלי, אבל כשהבנתי יום בהיר אחד שעם התכונות שלי אני כבר לא רב או מתווכח, נשארה השאלה הזו פתוחה. זה לא שאני לא מרוצה, אבל שנים של עיסוק בלתי פוסק בביקורת ועוד ביקורת כנראה עשו משהו וחלחלו.
באופן מוזר למרות העניין החברתי והתחושה התמידית של להיות מוקף כל הזמן בכל הכישרון הזה ובכל האנשים האלו. בסופו של דבר התחושה היא דווקא של בדידות. לא כזו עצובה. אבל מי שאי פעם היה בתפקיד כזה כנראה מכיר את התחושה הזו. יש לי כמובן צוות קרוב ומצומצם שעובד אתי באופן קבוע וצמוד ויש מרצים ואנשי סגל שעושים אתי דרך.. אבל אנחנו בגדול נעים במעגלים מחזוריים, מכשירים מעצבים ומוציאים לעולם מדי שנה אנשי מקצוע, אקדמאים, מרוגשים, מלאי שאיפות ורצון להצליח. חלקם עוד בקשר אחרי הלימודים, נעזרים בנו, בעצות, בסיוע והפנייה למקומות עבודה, בתיווך מול העולם שבחוץ על להיפרדותם המוחלטת והטבעית מאתנו.
להיות סטודנט לעיצוב (מה לעשות גם את זה עברתי) זו משימה לא פשוטה, מאתגרת ומעניינת. קורה שנוצרים קשרים אישיים וגם אחרי התקופה הזו נשאר משהו שכנראה היה שם כל הזמן, אולי בקטן ומרחוק אך עם הזמן מתחזק, מתעצם והופך לחברות המבוססת על הבנות שמגיעות עם הזמן אחרי שהם יוצאים "החוצה" פוגשים את העולם, את "המקצוע" את חיי המשפחה והקריירה.
אנשים הם אנשים. גבוהים, נמוכים, שקטים, רועשים, מתרבויות ועדות, מדתות ומקומות. בעלי תכונות אישיות שונות. גישות ומטענים אישיים, תרבותיים ומשפחתיים שונים. החינוך שקיבלו וגם מה שלא.. כולם יחד מוכנסים לכתה כמו בתכנית ריאליטי ומתחילים את המסע המופלא והמרתק של גילוי המקצוע, גילוי עצמי, מדידה בלתי פוסקת של עצמם לעומת אחרים, של המוסד לעומת מוסדות מקבילים, של מרצים ותנאים, דרישות וגישות. הם לומדים לבקר ומהי ביקורת ולא מעט מתרגלים אותה כלפי המוסד עצמו. אני שנמצא שם ויום יום מגיע ונכנס לבניין, פותח את המשרד. מוכן כאילו לצפוי והידוע, לריטואל המוכר והמחזורי ואז מופתע ושוב מופתע ולומד מחדש וחווה מחדש. ועובר בעצמי את המעגל הזה שוב ושוב. כמו רכבת הרים שלא עוצרת ונעה בלופ אינסופי. אפשר להחזיק חזק, לעצום עיניים ולצרוח תוך שאני מכווץ ואפשר לשחרר, להתמסר לתחושה הזו הממכרת. המפתיעה והמרגשת שהופכת את הבטן כל פעם מחדש. אם יש כאן מסקנה אחת אישית היא ששווה. השחרור הזה שווה. אולי בגלל שאני יודע שהנה מעבר לפינה מגיעה הישורת שנותנת לי לנשום למשך כמה רגעים. היא עוצרת בסוף והם יורדים, כולם עם סחרחורת קלה. אני נשאר שם לסיבוב הבא. לתור המתרגש שמחכה לעלות.

☼ עוד מאת אבירם מאיר ← ג' זה גיטרה

  1. 1
    יום רביעי 12.06.2013, 8:20

    אבירם,
    ההשוואה לרכבת הרים מקסימה בעיני. אנלוגיה מדוייקת ושנונה. אפשר להשתמש בזה?

    נתראה בתחנה…

  2. 2
    אבירם מאיר
    יום רביעי 12.06.2013, 9:44

    תודה אדי, בכיף!! יש לי עוד כמה השוואות

  3. 3
    אילת ארבל דהן
    יום רביעי 12.06.2013, 11:21

    כיף להיות אחת מאלו שעושים איתך דרך. מההתחלה שלי כסטודנטית, היום כשותפה לסגל של גורן, ומי יודע עד מתי ולאן…
    מזל טוב :)

  4. 4
    אבירם מאיר
    יום רביעי 12.06.2013, 14:29

    אילת!! הייתי אחת הדמויות שעברו לי בראש כשכתתבתי את זה!
    תודה

הערה, ביקורת, פרשנות - הכל הולך…