אם כלשהי ותינוק כללי

מכנסיים תלויים על ציור

איך לגשת לזה בכלל, לדרייב. כח מניע, אש יוקדת שמלבה את עצמה, שחומרי הבעירה שלה הם אתה. שהגוף לא מעניין אותה וגם אם הוא מותש וגמור היא מקימה אותו בעוצמה בלתי מוסברת ומניעה אותו והגוף הזה נראה כמו גופה, כמו מריונטה על חוטים שלא נעה בעצמה וכח אחר מגחך ומנפיש אותה.
הגוף הזה חיוור ומותש ממשיך לציית ולהתכלות, לשמש לה מיכל, והיא יוקדת ומכלה.

בשנת 2013 איש אחד מצא את המסמר כאכסניה מוצלחת למכנסיים שלו, על הציור.
מישהו אחר צייר את הציור הזה. מצורע שהתגורר בבית המצורעים בירושלים, שנסגר רק בשנת 2001.
אדם שהיה כלוא בתוך חומת אבן יפהפיה, בחצר מטופחת, בארכיטקטורה כובשת. והוא כבוש ונחמץ הקשיב לילדים צוהלים בהפסקות בבית הספר הסמוך, ומחשבה דקיקה חלפה בבוקר כשהילדים מחבקים את אמם לפרידה.
הגוף כילה אותו אבל הוא שאף החוצה. הוא לא רצה להגיע באמת אל הים ולא אל הצוקים, הוא ליטף מבפנים את חומת האבן והתפלל שתפתח פתאום, שהאבן תימס, תתפוגג והוא יצא לטיול. אף אחד לא יביט בו מבועת. כולם יהיו כאלו, כל האנשים המרגיזים שהפנים שלהם והגוף שלהם שלמים, והמוות לא מכרסם בהם בצורה כל-כך בוטה. זה לא קרה, זה לא היה יכול לקרות, אין המתקת עונש למי שחולה, והכח המניע שלו המשיך רק לכלות.
מעבר לקיר עם הציור הוא הדביק תמונות מז'ורנל ובהן צילום משנות ה-70 של אם חובקת תינוק. סתם צילום מעיתון, של אם כלשהי עם תינוק כללי.

  1. 1
    יום שישי 07.06.2013, 13:54

    אך בתוך איזו חומה כל אחד מאיתנו מסתתר? ומה זה לרצות להגיע "באמת"? כמה דברים אנחנו מסיקים וכמה ידועים לנו? איזה סיפורים אנחנו מספרים לעצמינו ואיך כל אחד מהם משתנה בהתאם למצב הפנימי שלנו. עם התחושה הזו אני ממשיכה מהפוסט הזה, לעוף, לעוף אבל לדעת לנחות, למציאות (המיטבית והמדוייקת, כמו ששירלי מוסיפה).
    תודה

  2. 2
    יום שישי 07.06.2013, 16:12

    תודה יקירתי. זכינו שהחומה שלנו רק פנימית. זכיה גדולה שצריך להחזיק בה בזהירות ובפליאה ולשמור עליה. חומה פנימית יכולה באמת להתמוסס, להעלם. אפשר להשתחרר ממנה.

  3. 3
    עדי רווה-חסיד
    יום שבת 08.06.2013, 12:42

    צילום מעולה. ומי זה שצייר ציור סזאני נהדר כזה?

  4. 4
    יום ראשון 09.06.2013, 8:17

    תודה עדי, זה באמת אותו מצורע/ת לא ידוע/ה. כך מצאתי את זה שם בזמן השיפוצים, עקבות של החיים הקודמים בבית שטרם נעלמו, עם המכנסיים של אחד העובדים המשפצים את המקום.

  5. 5
    אביחי
    יום ראשון 16.06.2013, 14:07

    ניבטו לי מהתמונה אותם קרעי שמיים מבין ענפי העצים, העומדים בקנה המידה הקטן, התחום, המוגבל שלהם אל מול אותם שמיים פתוחים, פרושים עד המסגרת, העומדים לצידם.
    בקונטקסט המרגש שהבאת על הציור הזה, זה מה שנקרא "זועק לשמיים"… (:

  6. 6
    יום רביעי 19.06.2013, 22:49

    אביחי, הפנית את המבט שלי וראיתי למה את המתכוון. הם כל-כך יפים ועצובים ומלאים כנות כשמסתכלים דווקא עליהם. תודה.

כל תגובה מקרבת את הגאולה…