את עדה רוטנברג

חתול

אם בכותרת של ספר מופיעה המילה חתול, לא צריכה להיות על הכריכה תמונה של חתול. באותה מידה אפשר כבר לכתוב רק את שם הספר, האיור לא מוסיף כאן כלום. אבל אם מופיעה בשם הספר המילה "חתול" ועל העטיפה יש קערת חלב הפוכה – כאן כבר נוצר מתח בריא, כמו בין שני חלקים של קומפוזיציה טובה. ואם אפשר לפרש את הדימוי ביותר מדרך אחת, אז זה כבר מתחיל להיות מעניין.
‎למעצב עטיפה של ספר יש תפקיד של חלוץ: היא או הוא מקבלים לידיהם את הספר שכבר גמור, אבל עדיין לא ראה אור. המעצב הוא אחד הקוראים הראשונים של הספר, והוא גם הפרשן הראשון. כי אחרי שקרא את הספר וגיבש איזושהי תפיסה שלו, עליו להעביר אותה הלאה. העטיפה היא גם הפרשנות שלו, וגם ההזמנה לקוראים להיכנס לתוך העולם שבפנים.

להעביר ספר שלם בדימוי אחד – תפקיד מאתגר. תקשורת חזותית היא אמנות של מסר אחד מובהק, אמנות של סמלים וכרזות. איך אפשר להתמודד עם מסר כל כך מורכב בכלים כל כך מוגבלים?

יש הרבה גישות לפתרון האתגר הזה. אחת היא מינימליסטית, ובה משתמשים רק בגופן המתאים ביותר, כשהוא מסודר בקומפוזיציה הנכונה. דוגמה לגישה זו הן העטיפות של הוצאת "גאלימאר" הצרפתית: כבר שנים מוציאים שם ספרים בעטיפות אלגנטיות, שמסתכמות בשם הסופר ובכותרת הספר, במסגרת אדומה. אלה אמורים להעביר לקוראים מסר של אמינות, יציבות ואיכות. גישה אחרת, של הוצאת פינגווין הבריטית והאמריקאית, היא הפוכה: כל ספר מקבל שם טיפול חזותי פרטני ואין גבול לשימוש היצירתי בכלי התקשורת החזותית – איור, צילום, טיפוגרפיה וצבע. בפינגווין, הסגנון שבו תעוצב העטיפה נבחר בהתאם לרוח הנושבת מבין דפי הספר.

כשאני מעצבת עטיפה, אני משלבת הכל ונוגעת בכל. אני אוהבת לעבור בין הז'אנרים, ההשפעות והטכניקות. סיפור אחד מעורר בי את החשק לצייר אותו, סיפור אחר רוצה להצטלם. ספר אחד מצטייר לי בראש כמו אותיות מוטבעות בבוץ או ממוסמרות ללוח עץ, וספר אחר מוציא מתוכו ציור של ילד, או הופך לשורות גזורות ומודבקות מתוך הדף הראשון בסיפור. האתגר הוא לא לאייר את כותרת הספר, אלא לפרש אותה ולתת לה ערך מוסף. כאמור, לכותרת "חתול" אין טעם להצמיד איור של חתול.

"עטיפה של ספר היא כמו תמונה קפואה של התרבות המקומית בנקודת זמן", אמר אלווין לוסטיג, מעצב ניו יורקי חשוב בשנות ה-30 של המאה הקודמת. זה נכון גם היום. כשאני נכנסת לחנות ספרים ישראלית, מיד אני רואה מיני-תערוכה של פני התרבות המקומית. תרבות זו משתקפת גם בתערוכה 100 ספרים. 200 עטיפות, שתפתח ביום רביעי בטרמינל עיצוב בת ים של עמותת לצאת מהקופסא, וביחד איתי מציגים בה כ-45 מעצבים גרפים. ברור, לא על הכל יש לברך ולהתגאות. יש הרבה סיבות גם לאכזבה, חלקן נעוצות בתנאי היצירה הקשים כאן לעיתים. אבל פה ושם בולטת פתאום לעיני פנינה של אסתטיקה ושל פיקחות, שמעלה חיוך ומעוררת השראה וחשק לצלול פנימה לתוך הספר.

מה שבטוח, אנחנו חיים בתקופה מרתקת שבה הכל אפשרי. הטכנולוגיה נדיבה ומאפשרת להגשים כל רעיון, לעבוד בידיים או לשרטט במחשב, לטייל בעולם ולבקר אצל יוצרים מכל התחומים ומכל הזמנים; בקיצור, לקבל השראה ממקורות בלתי נדלים. אני לא נמנית על אלה שחושבים שהדור החדש של המעצבים הוא עצלן ושטחי, בגלל זמינות החומרים באינטרנט. מי שהיה עצלן יישאר עצלן, ומי שסקרן – לעולם לא ישתעמם, כי יש ברשותו כר אינסופי ללימוד וליצירה.

והעתיד? הספר האלקטרוני כבר כאן. הוא עדיין לא דרס לגמרי את הספר המודפס, אבל לא אתפלא אם זה יקרה. מה יהיה אז על העטיפות? התשובה נמצאת ברעיון ובתהליך היצירה. רעיונות טובים נשארים אפקטיביים גם אחרי שטכניקות עוברות מהעולם. אני לא מאמינה ששינוי המדיה יוריד מכוחו של הרעיון. להפך, לפנינו עולם חדש מופלא, והאתגר נשאר תמיד אותו אתגר: אותה שאיפה מתמדת לעורר מחשבה או רגש, לגרום לכם להרים גבה או להרהר, לא להותיר אתכם אדישים לחלוטין וליצור דבר שיש בו יופי

☼ עוד מאת אנטיילד מארח: אליסה גויחמן ← ערכים תזונתיים

ידעתם שבכלל אומרים 'תגובית'?