סדקים בעבודה

סדקים בעבודה

בעוד אני מדמיינת את מורן, יפה ואלגנטית פוסעת לצד אופניים כסופות ב"מעלה קרטר" על המרצפות האלה שסוליות הנעליים שלי מכירות היטב, נזכרתי פתאום במה שרחש תחתיה, הרגשתי את מעמקי המחסנים, את המסדרונות שטופי התכלת הפלואורסצנטי.

הפעם הראשונה שבה נכנסתי אל מחסן הציורים הגדול הממה אותי. פסעתי לצד חבר שביקש עזרה בצילום של יצירה, ונדהמתי מאולם ענק ובו אלפי יצירות תלויות על שבכות מתכת שנגללות כשיש צורך להתבונן בהן. אאורות של יצירות מתדפקות על גבן של יצירות אחרות, דוחפות את האאורה שלהן יותר קדימה, יותר רחוק, מאירות וזורחות לעבר גבן של אלה שלפניהן וכך לאורך עשרות שבכות כאלה, מערבלות "זיוף של" עם "חיקוי של" עם "הדבר האמיתי". נרגשת סיפרתי על כך לכל מי שהיה מוכן לשמוע על גן העדן הזה שגיליתי פתאום, חשבתי שאני יכולה לעבור לגור שם.

עבדתי שם כמה שנים, שם ישב המחשב שלי, שם עיבדתי את הצילומים ממחסן הפיסול. ברגעי עייפות הייתי ניגשת ליצירה שטרם נתלתה ומבוננת, משוטטת בין פיקאסו לרנואר.

אחד המקומות האהובים עליי, מחסן הפיסול הישן – שלפני השיפוץ, מתקיים כעת בזכרון של קומץ אנשים בלבד. כמעט אף אחד לא היה נכנס לשם במהלך היום. ג'אקומטי, ארפ, רודן, קינהולץ והרבה אהובים אחרים  אירחו לי לחברה, הם ומצלמה קטנה ומביכה עם שלושה פיקסלים שרופים בסיסידי.  כל פסל שצילמתי היה שיעור, כל זווית שצילמתי הפתיעה אותי. כמה שדברים נראים שונה מלפנים ומאחור, לפעמים לא ניתן לזהות אלמלא החומר שעוטף אותם. שקעתי אליהם במשך מספר שנים ואל ציורים חדשים שהגיעו, אל ציורים שמעולם לא צולמו. יש משהו באושר שהוא לפעמים גדול מדי ואי אפשר להכיל אותו, אי אפשר לדעת מה עושים איתו ומחפשים בו פגמים כדי שיחזור להיות אנושי. כמו רוח חזקה שנושבת אל הפנים והנשימה נעתקת מולה.

יום אחד העברתי את הכרטיס כדי להכנס למחסן הציורים והבנתי שאני לא יכולה יותר. הבנתי שזו הפעם האחרונה שאני עושה את זה. פתחתי את הדלת והחזקתי אותה פתוחה למשך כמה שניות למרות שאסור. כבדה היא נטרקה מאחוריי, אני שומעת כעת את הצליל שלה. היסססס, פלאק.

 עמדתי שם בכניסה לאולם הגדול הזה ונפרדתי. השיעור שלמדתי נגמר. גדרות הזהב נעשו עבות והפכו לסורגים. ה"להיות חלק מהמערכת" הכביד לי על הגוף ומשך אותי למעמקים שמתחת.

אני חושבת שעדיין יש שם מגירה ובה סוודר כתום שלי ורשימת הפסלים שלא הספקתי לצלם, אני מתנצלת שנטשתי. ובשם המצלמה, מתנצלת בפני כל אותם פסלים ששלושת הפיקסלים נגרעו מהם.

 

  1. 1
    ישראל
    יום שני 06.05.2013, 10:39

    יש אנשים עם זכרון למדף, מגירה, תא, מחסן. לך יש אוּלם/עוֹלם.

  2. 2
    יום שני 06.05.2013, 15:24

    בעיני יכולתי לראות את הקטע הזה בסרט בו את השחקנית הראשית, מהי הסצנה הבאה?

  3. 3
    יום שלישי 07.05.2013, 12:00

    זה נכון ישראל, וכל עולם ואולם שקיים במציאות אפילו רחב יותר כשהוא מתקיים מבפנים.
    איזה כיף מרב! תודה! אין לי מושג לגבי הסצנה הבאה, היא יכולה להיות הכל. זה מה שיפה בדברים שטרם נוצרו, כל העולם פרוש בפניהם.

  4. 4
    יום רביעי 15.05.2013, 23:36

    "…פעמים לא ניתן לזהות אלמלא החומר שעוטף אותם. "
    ההילה הזו, הממשית כל כך.
    אני זוכרת שביקרתי במחסן פסלים. בטח זוכרת. ויכולה להבין את ההכלה העצומה שמוכרחה להתרחש כמו גומי, לראות שוב ושוב, עוד ועוד.

    (כנערה החלום שלי היה להיות שומרת במוזיאון).

כאן איזור הקוֹמֶנְטַצְיָה…