את אור ארנסט

אמנות ולעזאזל נמות

בין הסרט הדוקומנטרי Searching for Sugarman, סוג של אגדת רוק מעוררת השראה על המוזיקאי רודריגז (אין ספויילר), לספרה של פטי סמית "רק ילדים", על חייה עם האמן רוברט מייפלת'ורפ משוך חוט של חסד. גם הדוקומנטרי וגם הביוגרפי מעידים שזה יכול לקרות: שיצירה טובה יכולה לצלוח מקום וזמן ולסלול דרכה אל מקומה הטבעי – בלִבות ובתודעת האנשים. אמנם המסר האופטימי שזה יכול "לקרות לך" משותף גם לתרבות הריאליטי יצרנית אינסטנט "כוכבים”, אך בניגוד לאחרונה שמתנה את הבשורה בהכרח להשתלב בפס יצור אחיד, האופטימיות העולה מהראשונים היא דווקא בדרישה מהאמן ליצור ללא חנופה ופשרות, ולהיות נאמן לעצמו.

לאורך כל הספר מתארת סמית את התעקשותם לנסח לעצמם אמת וזהות ולדבוק בה חרף כל המשברים שזומנו להם. לעסוק באמנות עד כלות, לחפש כל העת, להמשיך ליצור ולהצליח. חבל שדווקא ספר המסכם את המסקנה האופטימית והחתרנית נעשה באמצעי שבלוני. פטי סמית לא עובדת קשה. יש לה חומרים טובים אז למה להתאמץ אם אפשר לגלגל אותם בתבנית קלישאתית-אוטומטית, להצית, ולפלוט ענני עשן שעושים נעים? אם תמיד הורגלנו לחשוב באופן נאיבי-רומנטי על אמנים מיוסרים, מזי רעב, נוודים בשדה האמנות והחיים, חזקה על הספר שלא נסטה מדרך הישר, במיוחד כשמדובר בתקופה הכי טרנדית בכל הזמנים: ניו יורק של שנות ה-60 ועד תחילת שנות ה-80 – כשהיוצרים הכי משמעותיים התפוצצו בה עם אמנות אוונגרדית, מטונפת, נפלאה, ושלל כימיקלים פסיכידליים מבית משנתו של טימותי לירי.

צילום: רוברט מייפלת'ורפ

אני, אתה ודור הביט

יותר מהכל "רק ילדים" הוא ספר "אווירה”, מעין תיעוד של המסיבה הכי טובה בעיר שאתה מוזמן לקרוא עליה ביום שלמחרת. והוא אכן נקרא כרשימת ניים דרופינג אחת ארוכה. למזלנו, זו רשימה של אנשים שאנחנו אוהבים (או רוצים לחשוב שאנו אוהבים): הנדריקס, בוב דילן, ג'ניס ג'ופלין, אלן גינסברג, ויליאם בורוז, ג'ק קרואק, סם שפרד, אנדי וורהול, אידי סדג'וויק, הדורז, וולווט, פולוק, ואחרים, כשרוחם של תומס דילן, ז'אן ז'נה וארתור רמבו, מרחפת מעל.

"למה אנחנו כן ואחרים לא”, שואלת סמית בשעה שהיא סוקרת את כל האנשים המוכשרים שהיו בזמן ובמקום הנכון, ועם זאת לא הצליחו בחייהם. אומנם אין נוסחה להצלחה, אבל החיבור והתמיכה ההדדית, היצירה המשותפת, היכולת להעניק חופש (היא לו, הוא קצת פחות), ההתמדה והדבקות ללא עוררין במשלח ידם – בוודאי תרמו רבות.

כשמייפלת'ורפ נאבק עם שדים והתייסר, סמית דילגה בין מדיומים, כשהוא מצא שפה משלו וכוכבו דרך בקרב האליטה כאמן גאון, היא פרצה לתודעת הקהל הרחב עם אלבום רוקנ'רול. בסופו של דבר כל אחד מהם מימש את חלומו.

היא לא לסבית ולא נרקומנית (אבל מסופרת מגניב)

פטי סמית מספרת איך היא שמרה על עצמה כשסופת הטורנדו של שנות ה-60 סחפה אותה לפתחו של צ'לסי הוטל, והוציאה אותה בשנות ה-80 היישר לחיי משפחה בדטרויט. היא שרדה יפה בעיקר משום שלאורך כל הדרך היא לא זייפה (בספר היא מתארת איך איכזבה את כולם כשהבינו שלמרות הלוק שלה היא לא מזריקה הרואין וגם לא לסבית. האו בורינג). האלבום הורס'ס עם צילום העטיפה ההורס הוא מהמזוהים עם הסצנה. היא יוצרת רצינית ופורה גם היום, לכן קצת צורם שהחומרים והתקופה שבהם היא עוסקת אינם מתורגמים לפרוזה מושחזת. העדפתה של סמית את האסתטי על פני הפואטי מחלישה את ההזדמנות לבחון לעומק את ההתמודדות של שני האמנים האלו. המסע שערך מייפלת'ורפ לנבכי החוויה ההומואירוטית והסנ'מית, לדוגמה, היה יכול להיות דיון רציני בגיבושה של זהות מינית וביטויה בזהותו כאמן, אך סמית מאזכרת זאת באיפוק תמוה כמו אחזה במלקחיים את מטען הנפץ הזה והרחיקה אותו מהזירה בזהירות: רוברט נתקף אי נחת, נסע לסן פרנסיסקו, חזר הומו, עשה זנות, היה לו שוגר-דדי. הם לא דיברו בזה. היא תמיד הייתה שם בשבילו. למען השם, הוא תיעד את עצמו מחדיר שוט לתחת, היה אפשר לצפות מסמית למבט חודר יותר.

Because the night belongs to lovers

הספר "רק ילדים" אינו פסגת הפרוזה, ואין בו ערך ממשי לחובבי ספרות איכותית. והוא גם לא אמיץ בשום אופן, למרות שכולו עוסק באומץ: באנשים שחיו על הקצה, שהיו קורבנותיו של הקצה או התעלו מעליו. הוא לא זעקה חתרנית, או לחישה כאובה, הוא לא מתעמת באמת עם רגעים מכוננים בחייהם כיוצרים וכאנשים, וגם אם ישנה התעכבות על צדדים פחות מחמיאים היא מגיעה כלטיפה מרפרפת. עם זאת, בחלק האחרון בספר, המוקדש לפרידה מרוברט חולה האיידס, נדמה שהיא מוצאת את המנעד המדוייק לה – בין הלאקוני לאמוציונאלי היא נפרדת בכבוד מתקופה, מחבר, מאמן, מרוחות רפאים, מחפציו של רוברט, ואף מותירה מעין צוואה תמימה ומעוררת השראה משל עצמה. בסופו של דבר, נאמנה לעצמה, פטי סמית בחרה להאיר את סיפורם באור זכרונות מרוכך, כמעט כמו זה שמוטל לנצח על החבצלות של רוברט.

☼ עוד מאת אנטיילד מארח: שירי הראל אלבו ← מטריות מתות

הערה, ביקורת, פרשנות - הכל הולך…