שיחה עם אילנית

אילנית ואני מכירים הרבה שנים. תמיד השיחות ביננו מסתיימות פחות או יותר ב"אנחנו צריכים לעשות את זה יותר". חוץ מחברות ארוכת שנים ביננו ושיחות על ילדים שעם הזמן הפכו לשיחות על גיל ההתבגרות, יש לנו מדי פעם דיבורים על תחומי עניין והתמחות משותפים ומשיקים, שיחות מעמיקות ומלמדות. אני מוצא שהרבה פעמים מה שאני באמת לומד הוא שכל מה שחשבתי שאני יודע הופך בשיחה ביננו לתאוריה הניתנת להפרחה ואפשר למוטט אותה יותר בקלות מהאופן בו היא נבנתה והפכה לכזו. כן זה מבלבל, וזה עוד לפני שנכנסתי לפרטים.. אילנית קבסה כהן היא מעצבת, חוקרת טרנדים והיום היא מנהלת את תחום החדשנות והפיתוח העסקי בקבוצת "אסם" וגם  לשעבר ראש תכנית ההתמחות "אודות עיצוב" לתואר שני בבצלאל ומקימת המעבדה למחקר שם. אה וגם היא זו שעיצבה את הבגדים שלבשתי בחתונה שלי.
אני שואל אותה למה בכלל צריך להגדיר מהו טרנד? והיא עונה לי בטון הדידקטי והמקצועי המסוים הזה ששמור לרגעים שאתה מדבר על עבודה, שעצם הגדרת המושג טרנד מאפשרת לו להתקיים, מאפשרת נקודת התייחסות אליו כפרמטר מובנה בתהליך של פיתוח מוצר, עסק או שירות.
תהליך עיצובי מסודר חייב להתייחס אליו, לזהות אותו. איך התקיים העולם לפני זה, איך קרו  תהליכים מובנים לפני שידענו להגדיר את כל השלבים וליצור מטודות עבודה מובנות ומסודרות? שאלה.. טוב, עכשיו אחרי שאני יודע יותר ומבין פחות אפשר לעבור הלאה, טרנד, אומרת אילנית מתפתח לבד (אבל לא רק, כפי שתיכף יתברר) מדובר בתנועה של רעיון, פיסי, וירטואלי, של מילה או צורה במרחב תרבותי המקיף אותנו. סך ההתנהגויות, המוצרים, הריטואלים, הידע שלנו כבני אנוש הנוצרים בתקופה מסויימת. את התנועה הזו ניתן לנתח, ניתן לזהות, לאפיין ולעקוב אחריה. את התוצרים שלה כולנו מכירים, מילים חדשות, ממים, גאדג'טים, אופנה ועוד. כל אלו הם ביטויים סופיים, חיצוניים של רעיונות בנמצאים בתנועה גדולה כמו גל בלתי נראה המגלם בתוכו מערכת של ערכים והתנהגויות עמוקות המביאות לידי ביטוי באופן חיצוני את המגמה האבולוציונית הזו.
ביטויים עמוקים של מגמות כאלו נשארים לאורך זמן. הטרנדים זוהו כצומחים מהשוליים למרכז, למרות שתוך כדי שיחה אני מבין שהשוליים משתנים בעצמם, הם אינם צרים כפי שהיו בעבר וגם המרכז אינו אותו מרכז בעצם..
אני מתעניין אם לטרנדים כמו שאני מבין יש מניע ושאם נבין את התהליך ונזהה את המגמה יכול להיות שנוכל לשלוט בה, להמציא מוצרים, לפתח רעיונות ולהיות חדשניים ומקוריים. התשובה כמובן מורכבת, מוצרים יכולים להמציא התנהגויות חדשות, יש לכך לא מעט דוגמאות אבל תמיד מתקיימת אבולוציה של התנהגות וקשר למגמה בה הדברים מתרחשים בהיבט הרחב שלהם.
אני מתחיל להבין שאנחנו לא ממש פתוחים לחדשנות אמיתית לשינויים וקפיצות דרך משמעותיות ומפתיעות. גם כאן מסבירה אילנית שהתשובה יותר מורכבת ויש מקרים שונים ומעניינים, יש את מי שזיהו את המגמה לפני כולם, השקיעו בחדשנות והיו ראשונים לקצור את פירותיה, שיזמו מהלכים גדולים, הכשירו את הקרקע וידעו לקרוא נכון את המפה. אחרים באו בעקבותיהם, ניתחו את ההצלחות, ניסו להוציא מהם אלגוריתמים ונוסחאות ולעשות גם.
אז מה קרה? למה זה לא תמיד עובד? מורכב, כבר אמרתי? התשובה היא שגם בתוך הגלים החזקים והמשמעותיים יש פיקים קטנים, קצרים, תזזיתיים. חייבת להיות אמת פנימית הנובעת מתוך התנהגות תרבותית וחברתית רחבה יותר. לחברה האנושית יש את הצורך הקבוע והתמידי להתרגש. אי אפשר להשיק את אותו מוצר פעמיים, אי אפשר לשחרר את אותו המוצר בדיוק. בעולם הזה מתקיים עקרון האומר כי יש לפעול באופן מתקדם ובלתי צפוי אך עדיין כזה שניתן לקבל אותו, לעכל אותו (Most advanced yet acceptable) שהוא חלק מתהליך קיים.
נחזור לעניין החברתי, לאיך? לתנועה הזו הבלתי נראית, לתופעות המגיעות למרכז מהשוליים המקושרים ומושתתים על ערכים ותופעות חברתיות אמיתיות  ואז הופכות למוצרים, לדיבור הנכון, לדבר הנכון. הדברים נוגעים ברגש אנושי מאוד בסיסי. תחושה של חסר, של רצון להיות שייך, של אי אפשר שלא.. טוב, כאן אני מודה ששוב יצאתי מבולבל, הרי כולנו רוצים ושואפים להיות בעלי אמירה מקורית, ייחודית, ביטוי אישי. יש בכלל דבר כזה? איך זה מסתדר עם הרצון שלנו להשתייך, להיות כמו ולעשות כמו. להיות חלק מקבוצה, להשתייך ובתוכה לפעול כאינדיבידואליים. יש לחץ חברתי. המתורגם לרצון אמיתי לכמיהה. אילנית שחיה שנים באיטליה מספרת לי שאחת התופעות הכי מזוהות ומוכרות שם היא קבוצות של נשים שנפגשות וכולן ללא יוצאת מן הכלל לבושות באותו מכנס קצר ומשובץ (משתנה בהתאם למה שקורה באותו זמן כמובן). הן כולן שייכות לאותה קבוצה, מעודכנת ואופנתית. עובדה המגדירה אותן ומרגיעה אותן בו זמנית.
אולי המסקנה המתבקשת היא שאנחנו די חלשים, מושפעים ולא באמת יכולים לפעול באופן עצמאי או להחליט החלטות הגיוניות ושקולות שאינן תלויות במגמות גדולות וחזקות מאיתנו. מצד שני זה נשמע לי די מעייף..

☼ עוד מאת אבירם מאיר ← סוכן

  1. 1
    שירלי רוכמן
    יום שישי 12.04.2013, 16:28

    מרתק. מוסיפה למחשבה האחרונה על אינדבידואליזם והרצון להישתייך לקבוצה שזה גם תלוי תרבות. דן אריאלי בדק את זה פעם ואחד הפרקים באחד הספרים שלו התייחס לאיך לפעמים אנחנו בוחרים לעשות משהו רק כי כולם עושים וגילה שבארה״ב לדוגמה כולם יזמינו בירה או מנה שונה מזה של זה שהזמין לפניהם כדי לבלוט בשוני שלהם וביפן כולם יזמינו את אותה מנה כמו הראשון כדי להיות שווים. מיותר לציין שזה לא שיקף את טעמם האישי של המזמינים. מרתק, כבר אמרתי.
    הייתי שמחה לפגוש את אילנית הזאת, אולי היא יכולה לעזור לי עם המחשבות לתואר שני?

  2. 2
    אבירם מאיר
    יום שישי 12.04.2013, 17:39

    שירלי, בקצב הזה אולי ניפגש בשנה הבאה בירושלים…

תגיד/י את זה…