על הלכלוך

פעם היו מעצבים שאמצעיהם היו פשוטים ואנלוגיים בהרבה משלנו.
הם היו צריכים לשים לב טוב שלא ישפכו צבעים על הניירות, שהקוים יהיו ישרים בעזרת סרגלים, שהניירות לא יתקמטו, שהדיו לא ימרח, שסימוני העיפרון ימחקו כמו שצריך, שהסטנסילים לא יתקלפו, שלא יהיו שריטות, ואבק וכתמים. ועוד מלא בעיות דיוק והימנעות מלכלוך שאני מעט נבוך שאיני ממש יודע אפילו לדמיין כי הגחתי לאויר העולם באותו הזמן בערך עם התמחשבות העיצוב הגרפי. מעולם לא פגשתי אותן פנים אל פנים.
והעיצוב הפך מהר מאד לנקי, הדיוק הפך לקל והטעויות לכאלה שאפשר בקלות בלתי נסבלת לתקן בעזרת הפגישה האלמותית בין הCTRL וה-Z (כן, PC).
באיזשהו מקום, כמו שאמרו רבים לפני, התוכנות כבשו אותנו לחלוטין, ומתוות היום את הקו, הסגנון ותהליך עבודה. האנשים הטובים באדובי מעצבים כלים שמעצבים את המעצבים. צריך להיות עיקש ואובססיבי מאד כדי לעבוד לאורך זמן בצורות שמנוגדות לזרימה שמכתיבה התוכנה שלהם. והתוכנות, נקיות ומדויקות הן. על כן התוצרים של כולנו היום מאד נקיים ומדויקים. מעלות שפעם התאמצו כדי להגיע אליהן הן היום מובנות מאליהן, ובדרך אבד לנו משהו. איבדנו את הטעויות שפתחו בעבר את הראש ודרכים חדשות להבעה. איבדנו משהו באותנטיות של היצירה באפשרות לסגנון אישי. בגדול, איבדנו את הלכלוך. המסך יכול להתלכלך באבק, לדהות, להתקלקל, אבל הקובץ שהוא מקרין נקי מאד, ועם כל חבילה חדשה שיוצאת משערי אדובי הוא נקי וסינתטי אף יותר. הGUIDE-ים נעשים חכמים יותר ומתיימרים לדעת יותר ויותר מה טוב בשבילנו.
הכי גרוע זה כשרוצים לדמות טעויות ורדנומליות אנלוגיות, אבל מתעצלים לקום מהכסא, אז עושים את זה באמצעים דיגטיליים. כלי הספריי, אפקט הNOIZE וכן הלאה. הכי נורא זה ארט דיירקטורים בסקיני ג'ינס שאומרים שהם רוצים מראה "גראנג'י". קורט קוביין היה מתאבד שוב אם היה יכול.
אם פעם היה קשה להגיע לנקיון, היום האתגר הוא להחזיר את הלכלוך. היום האתגר הוא להחזיר את הטעות האנושית שובת הלב והרנדומליות שבבסיסו של הטבע.
אני כותב רק על עיצוב גרפי אבל כמובן שזה נמצא גם באינספור תחומי יצירה אחרים כמו איור, מוזיקה, אופנה, צילום, עיצוב תעשייתי וכן הלאה.

קשה בהקשר הזה שלא להזכיר את המעצב דיויד קארסון (David Carson) שפעל בסביבות סוף שנות השמונים ומגיעים לדון בו בכל פעם שמדברים על לכלוך בעידן העיצוב הדיגיטלי. קארסון היה עורך ומעצב המגזין RAY GUN. הוא מפורסם בכך שניסה 'לדפוק' בכל דרך את העיצוב של המגזין שלו כדי שלא יהיה נקי ומסודר. נדמה שהוא, שהפך לסמל של המאבק שאני מדבר עליו, זיהה מוקדם מאד לאן הדברים הולכים והחליט להילחם (עם הרבה הומור). מתישהו הסגנון שלו נשחק כמובן, אבל הרעיון יכול וצריך להמשיך לחיות בצורות אחרות.

☼ עוד מאת אמיתי גלעד ← זהבה ושלושת התנאים

  1. 1
    s
    יום חמישי 14.03.2013, 13:42

    שנאמר – יש לך את זה בדפוק יותר?

כאן איזור הקוֹמֶנְטַצְיָה…