einatarifgalanti-lemon

היה פעם איש אחד, נקרא לו רוני, שהיה רציני ומודאג כמו כולנו. היה לו עסק קטן לחלקי חילוף ומשפחה גדולה לפרנס.

שנים חלפו ורוני התבגר, חריצים מרירים וקפוצים נבקעו בצידי שפתיו. למרות נטייתו לזכור כל פרט החל לבלבל בין דברים שישנם ובין אילו שאינם.

כששאל שוב ושוב "ראיתם איפה הנחתי את העיתון?" הנכדים היו מתגלגלים מצחוק. מעולם לא קנה עיתון ולא נהג לקרוא בו. אחיו הרופא הציע שילך להבדק והתגלה כי זהו שטיון של אלצהיימר.

האיש שלנו הלך ושכח, משמין ומתחייך וכל אהוביו לצידו, מכרכרים סביבו ונעלמים.

מה שלומך סבא? שאלו הנכדים ורוני האיר פנים וחייך "נפלא". אך מלכה אשתו הלכה ונבלה. יום אחד היא נפטרה.

אחרי הלוויה רוני שמח שיש הרבה אנשים בבית. איפה מלכה? שאל, וגיסו ישב והחזיק בידו, דומע וכואב, יקירי, היא איננה עוד. והאיש שלנו ישב ובכה ומשלא ידע למה, שב וחייך.

מדי פעם שאל שוב 'איפה מלכה?' ומי שאיתו, נכדתו או האח מביטוח לאומי, אחז בידו ובישר לו שוב את הבשורה המרה, ושוב מחדש הוא נשבר כולו ובכה בגעגוע שהלך והתפוגג והוא שב לחייך. וכך הוא חי עד עצם היום הזה, מחייך ונשבר ומחייך ונשבר ומחייך ומחייך ומחייך.

 

 

  1. 1
    ערן שפי
    יום רביעי 06.02.2013, 10:00

    סיפור מרגש, כתוב היטב. תודה רבה.
    אם את רוצה עצה לגבי ליטוש סופי, אשמח לתת את דעתי, אולי במייל.
    בכל מקרה, עשית לי את היום עם הדבר הזה.

  2. 2
    שרה מור
    יום רביעי 06.02.2013, 10:34

    בסוף תמיד נשאר החיוך.

  3. 3
    ישראל
    יום רביעי 06.02.2013, 10:46

    לעיתים , כוח המוח הוא לשכוח. פשוט לברוח .

  4. 4
    יום רביעי 06.02.2013, 10:55

    לפעמים אני מקנא ברוני ההוא. אבל תוך כמה דקות שוכח וממשיך בחיי.

  5. 5
    יוסי גלוסי
    יום רביעי 06.02.2013, 11:22

    כמו דג באקווריום כל סיבוב עולם חדש ובלתי מוכר ואם מסתכלים על דגים הפוך רואים שהם מחייכים בדגית.

  6. 6
    יום רביעי 06.02.2013, 13:57

    הסיפור הזכיר לי את "מאה שנים של בדידות" : חיים הם כמו ספירלה ורק הציר שלה נשחק בכל סיבוב.

  7. 7
    יום רביעי 06.02.2013, 14:09

    תודה ערן. לעשות את היום זה הרבה מאד.
    שרה, אותו חיוך שאי אפשר לדעת אם הוא מתוק או חמוץ…
    ישראל, כן, בלי שליטה, בתת המודע הוא מגן על עצמו וזה מה שכנראה קרה
    אברהמיקו :)
    גלוסי, לגמרי. אהבתי את המחייכים בדגית
    סשה, תודה ותודה על הדימוי, הוא יפה. זו מחמאה גדולה. מאז שקראתי את "מאה שנים של בדידות" הדבר שממשיך ללכת איתי משם תמיד הוא מאוריסיו בבילוניה, מלווה בפרפרים הצהובים שלו.

  8. 8
    מירי ברנד
    יום רביעי 06.02.2013, 14:22

    הצילום יפה מין מינימליזם נקי וחמוץ…תודה עינת

  9. 9
    תמק קמרט
    יום חמישי 07.02.2013, 23:51

    מושלם!!! נהניתי מכל מילה.

  10. 10
    תמק קמרט
    יום חמישי 07.02.2013, 23:53

    מושלם!!! עשית לי את הלילה!

  11. 11
    יום שישי 08.02.2013, 9:34

    תודה מירי יקירה על תשומת הלב וההתייחסות לצילום, אני מדמיינת שבכל זאת יש בו משהו קצת מתוק…
    תמר יקירתי, ממך מלכת הפרטים הקטנים, זו מחמאה ענקית.

  12. 12
    ליזי
    יום שישי 08.02.2013, 21:58

    מקסים מקסים מקסים. כתוב מאוד מאוד יפה. הסיפור מכמיר ומחמם את הלב כאחד.
    את כל הזמן יותר ויותר נהדרת. גאה בך. חברה'שלך.

  13. 13
    יום שלישי 12.02.2013, 14:07

    תודה חברה יקרה שלי. כמה טוב לשמוע.

  14. 14
    יום שלישי 04.06.2013, 6:20

    חייכתי ונשברתי וחייכתי.

  15. 15
    יום שישי 07.06.2013, 16:12

    תודה תמר :)

ידעתם שבכלל אומרים 'תגובית'?