העץ הנדיב בגרסת תל אביב

גדלתי בתל אביב באזור המכונה הצפון הישן. את המחצית הראשונה של שנות השמונים העברתי בבית הספר "היובל" יחד עם עוד קצת פחות משלושים ילדים. היינו כתה אחת בשכבה, ילדים נדירים בשכונה הכי זקנה בתל אביב. לא היו עוד ילדים בבנין שלי וגם לא בזה שמשמאלי או מימני (טוב שם שכנה קופת החולים). ברחובות שקטים עם שמות מצחיקים כמו פומבדיתא ונהרדעא העברנו את ילדותנו בשקט ובנועם.
האירוע שאולי הכי הוציא אותנו משלוותנו התרחש כל שנה בל״ג בעומר. שבועות לפני החג התארגנו, כמו קבוצות ילדים בכל הארץ, למפגשי איסוף עצים. הנוכחות היתה חובה וילד שהעז לא להגיע זכה למבטים זועמים מכולם. המפגשים היו מסעירים, במהלכם הסתובבנו יחד ברחובות, התגנבנו לאתרי בניה, לחצרות בנינים ולחורשות הרבות שבאזור בתקווה למצוא כמה שיותר חומרי בערה שיבטיחו לנו מדורה גבוהה ומרשימה במיוחד. בחורשה האינטימית של נהרדעא אמנם לא היו הרבה מציאות
(אבל היום עומד שם פרויקט דירות היוקרה בארי נהרדעא) אבל תמיד עברנו שם בדרך ללוקיישן החלומי של המדורה – חורשת דובנוב (שם עומד היום פרויקט מגורי היוקרה גולדה ופארק דובנוב). פעם היה שם הרבה חול ועצים ושטח לא קטן לכמה מדורות (בנוסף יכלנו להחביא את האוצר שלנו – ערמת העצים – אצל גור שלף במקלט שנשק לחורשה). בסוף כל מפגש קינחנו במנה של פירות אדומים ומכתימים שנקטפו ישירות מעץ התות שהיה בחצר (לא מזמן סיפרו לי שהעץ נעקר עקב תלונות של שכן אשר טען שהעץ מכתים ומלכלך את סביבתו).
בט"ו בשבט נשלחנו לנטיעות. זכור לי במיוחד חג אחד בו יצאנו לטעת עצים בחלקת אדמה ליד בית הספר, מאחורי מוזיאון תל אביב ובית המשפט. כן, ילדים עירוניים שכמונו לא הרחיקו ליערות ולטבע אפילו לא בחג האילנות. כל ארבעה ילדים קבלו שתיל והתבקשו לחפור לו גומה קטנה. אני זוכרת שמאוד התרגשנו מהמעמד והחלטנו לתת לשתיל שלנו את השם האפנתי אי.טי. חבר מכוכב אחר. במהלך השנים, חלפתי לעיתים קרובות ליד החורשה הצעירה וניסיתי לזהות את העץ הפרטי שלי. בכל שנה העצים גבהו והתחזקו וחלקת האדמה הפכה לחורשה נוספת בשכונה, אבל זאת היתה מיוחדת עבורי ודאגה להזכיר לי בכל פעם שאי.טי כבר חזר הביתה ושאני הזדקנתי בעוד שנה.
יום אחד, בסביבות שנת 2005 החורשה כולה נעקרה. עשרים שנה לאחר שנטענו אותה, ילדים קטנים עם חול שנכנס מתחת לציפורניים, תמימים ונרגשים, שתל במקומה יזם נדל״ן מגדל משרדים גבוה, וקרא לו מגדל המוזיאון.
היום, בכל פעם שאני עוברת שם, אני נזכרת בעץ שלנו ובחורשה וחושבת על הילדה התל אביבית הקטנה, שהאמינה שעצים ישארו באדמה לנצח, גם הרבה אחרינו.

☼ עוד מאת ענת ספרן ← תמונה אחת שווה.

  1. 1
    יום שישי 11.01.2013, 13:33

    רציתי לרגע לחזור בסיפור שלך אחורה ולעצור את הזמן.

  2. 2
    דוד עידן
    יום שישי 11.01.2013, 15:12

    הסיפור נוגע ומרגש, בגבול שבין תמימות לנוסטלגיה.כוחו של עץ באמירים ובשורשים והוא זקוק לאדמה ורוח. ועל זה כתבתי פעם שיר.

    עצים שהזמן שולט בהם
    פונים לכל עבר וזווית
    שאפשר להשאיר בהן
    פתחים, שיסגרו ויגנו על החללים
    שבתוכם
    שיעמדו בשנות אור
    בקשר הדוק וכפוף
    לאדמה.

  3. 3
    יום שבת 12.01.2013, 21:14

    זה יפהפה ועצוב. לא יאמן שאנחנו כבר בגיל שכבר יש לנו נוסטלגיה ו'כמה דברים השתנו' וכל זה.

  4. 4
    ענת
    יום ראשון 13.01.2013, 13:32

    תודה על התגוביות. אכן יצא לי פוסט נוסטלגי ותמים…. אבל בל״ג בעומר האחרון, קראתי שעיריית תל אביב משווקת מדורות תמורת 2500 ש״ח. זה כולל עצים, שטח, ו״טכנאי מדורה״. זה כל כך העציב אותי, ל״ג בעומר בילדותי היה רגע ראשון של גילויי עצמאות. זה היה מסעיר ומרתק וגם למדנו לארגן דברים לבד, להיות אחראים (פחות או יותר) ולגלות את הסיפוק של עבודה בקבוצה ויצירה של פרויקט משותף משלב הקונספציה עד לביצוע, כמעט ללא התערבות של מבוגרים.
    היום הכל כל כך סינטתי וסטרילי. בטח בנטיעות נוטעים עצים מפלסטיק….

  5. 5
    דוד עידן
    יום ראשון 13.01.2013, 17:15

    ענת, אכן הזמנים השתנו[לא תמיד לטובה]. למען האמת היום נוטעים עצים ויערות…וירטואלים!!!! ולחשוב שפעם עץ סימן בטחון של בית אדמה וטריטוריה.ויכלנו להכיר אותו היטב מקרוב. ולהבחיו בשינוים שחלים בו בכל עונות השנה.וריח פריחתו דבק בנו פנימה.

  6. 6
    יום שני 21.01.2013, 1:16

    אחד הסיפורים שסבתא שלי הכי אוהבת לספר הוא על בניין הדירות אליו הם עברו בשנות ה-70, בו היא מתגוררת עד היום. הבניין שכן ממול לפרדס תפוחי-זהב. תמונות הילדות של אמא שלי כילדת פרחים בין תפוזים מאחורי אוניברסיטת בר-אילן הן מצרך נדיר בימינו.

    ההורים שלי בחרו להישאר באותה שכונה. פרדס כבר לא היה, אבל רחל, המורה מכיתה א' הייתה לוקחת אותנו לדיונות החול שהחליפו אותו, לאסוף תולעי משי ולגדל אותן בעלי תות.

    בערך בגיל 10 החליפו את הדיונות שורות על גבי שורות של צבעונים בכל צבעי הקשת; שמחנו שגזלו מאיתנו את שטח ל"ג בעמר כדי ליצור מרבד כל כך יפה, גם אם לצרכי מחקר.

    שנתיים לאחר מכן – לא היה מרבד ולא היה איפה להקים מדורה פרט לאי קטן שפעם טיילו בו להנאתן תולעי משי. מיותר לציין שגורלו של מגרש המשחקים שלנו הוא כגורל הנטע שלך.

כל תגובה מקרבת את הגאולה…