שובו של הטיפקס

בתור חובבת צבעים מושבעת, מכורה לפאטרנים וכאחת שמוכנה לעבור לגור בתוך מניפת פנטון, הפתעתי את עצמי כשמצאתי את הפתרון לבעיותיי ותהיותיי המתישות, דווקא בפריט שנות השמונים טיפוסי (והרי זה כ"כ טרנדי).

החלטתי להעביר את כל שיוצא תחת ידיי את "מבחן הלבן". לאחר מחשבות רבות על נחיצות ועל קיימות, ואחרי שעייפתי את עצמי בתהיות על מהות המקצוע וצביעותו, הרגשתי שמצאתי את הפתרון. הכל התבהר לפתע. בסיום כל סקיצה, הולדת מוצר, סיום פרויקט, אני חוסכת את ייסורי ההגשה, מדלגת על ניתוח יחסי "אהבה-שנאה" שנוצרו בינינו ופשוט מרססת בלבן (אפשר להיות ידידותיים וסתם לטבול בקמח). וכך, על ידי השקטת ה"רעשים" האלו, אני יכולה לבדוק בצורה כנה את היכולת של הדבר לסקרן, לעניין ולרגש. במידה והאובייקט, הטקסטורה, והחומר, עומדים במבחן העצמאות, אני יודעת שיש לי אישור.

משהו בלבן, שאינו מחמיא או מרזה כמו הצבע השחור, מעניק את היכולת להיות אובייקטיבי, לבוא חד אל המוצר ולטפל בו מנוטרל. הוא מחדד את המגרעות ומשקיט את האמוציות והעשייה הגועשת.

הלבן מדגיש פרטים, מוציא את התוכן ומשקף את המתבונן בו, לעיתים הוא מסנוור ופתאום הכל נהיר, כמו מניף דגל לבן ומשלים. יש משהו בתחושת הניצחון שמעניק לי האקט של הריסוס בספריי הלבן, מעשה אלים כמעט, ריטואל קבוע שמסיים את התהליך. לעיתים הספריי אוכל בחומר, מעכל אותו תחת שליטתי הבלתי מוחלטת, התגרות קלה, שיוצרת באופן עצמאי טקסטורה חדה, עיוות קל ופגם.

ללא כותרת (מחפשת השראה בפאריז:-), פברואר 2008

ללא כותרת (מחפשת השראה בפאריז) פברואר 2010

שלב נוסף והכרחי, אחרי המבחן, הוא לעמוד בפיתוי, להשיב את הצבעים/פאטרנים/פנטונים ולא להתאהב בתוצר הלבן.

מוזמנים לנסות.

☼ עוד מאת רחלי חבה-שרפשטיין ← אז למה לי פוליטיקה עכשיו

  1. 1
    מאור ברנדה
    יום רביעי 24.02.2010, 19:49

    גם אני חובב צבעים מושבע כמוך. מעניין מה שאת כותבת. מבטיח לנסות את זה בהזדמנות הבאה שתהיה לי.

  2. 2
    איריס שרפשטיין
    יום רביעי 24.02.2010, 21:01

    אמנם איני פריקית צבעים מהז'אנר שלך,אך לאחר שקראתי את אשר כתבת הבנתי את משמעות ה"לבן". אילו היינו יכולים לצבוע בלבן רק כמה רבדים מחיינו ולבוא אליהם מהמקום הנקי ביותר…

  3. 3
    יום רביעי 24.02.2010, 22:51

    החיים האורבניים נהיו כל כך מסובכים ומורכבים. לאן שלא מסתכלים סביבינו נתקלים בעומס ויזואלי מטריד, המוח שלנו לא בנוי לגירוי תמידי כזה. לפעמים אני תוהה אם זאת הסיבה שלכל כך הרבה אנשים יש כאבי ראש ומיגרנות. ואולי לכן לכולם יש משקפיים – אנחנו מאמצים את העיניים יותר מידי.
    אני איתך רחלי – יאללה החזרה לפשטות ולבייסיק.
    אם רק היה בקבוק אקנומיקה ענק שהיה אפשר לשפוך על כל שלטי החוצות… וגם בסניף של "טוייס אר ערס". ואולי גם בכמה קניונים פה ושם.

  4. 4
    יום חמישי 25.02.2010, 10:51

    מעניין מאד – השאלה היא למה דווקא בצבע.

    האם אי אפשר לעשות את אותו אקט גם על הצורה, החומר, הטקסטורה?

    נדמה לי שזה מה שמלביץ' בציור ולה קורבוזיה בארכיטקטורה ניסו בתחילת המאה לעשות.

    בלי ספק עברנו הרבה מאז תחילת המודרניזם – ואין ספק ש_מותר_ לנו להשתמש בצורה, צבע, חומר, טקסטורה כאוות נפשנו – ולאו דווקא כתלות בפונקציה או על מנת לפשט כמה שיותר.

    אבל מה שאת מציעה הוא שונה – ולכן מאד מעניין – את מציעה הסרה של מרכיב במהלך תהליך היצירה כחלק מבדיקה של השלמות של היצירה עצמה.

    זו פרקטיקה יצירתית שדומה למה ששומעים לפעמים אצלך כל מיני מנחים: "תוריד, תוריד – עד שתרגיש שהורדת יותר מדי ועכשיו חסר" וכו'.

    אני חושב (עד כמה שאני מבין) שמה שאת מציעה הוא קצת שונה – בכך שמדובר על תהליך של החסרת מרכיב (במקרה שאת מציעה – הצבע) רק על מנת להחזיר אותו בסופו של יום, אחרי שעבר אישור מחדש. ואם כן – אז באמת אפשר לעבור ולעשות את זה על כל אחד ממרכיבי היצירה (חומר, צורה, טקסטורה) ולא רק על צבע – ויש כאן מתודה כללית יותר.

  5. 5
    יום חמישי 25.02.2010, 19:33

    כשלומדים צילום הרבה פעמים מקבלים את ההמלצה למצמץ מול הצילום, נשארים רק עם קונטרסטים. לאיפה נמשכת העין, מה הכי בולט. זה מזכיר לי קצת את סיום התהליך הזה שלך.

    ותיקון קטן – שנות ה-90' מתחילות לכרסם בעולם הקאמבקים. עוד אפרט על זה בעתיד :)

  6. 6
    יום שלישי 27.04.2010, 18:02

    רחלי כל-כך נכון מה שכתבת, נהניתי לקרוא גם את שאר התגובות שבאו אחרייך… (:

    הרגשתי כמו בשיחה עם חברה מאוד טובה על כוס קפה בחו"ל. וקצת צר לי שהרגשתי קצת בחו"ל אולי זה בגלל שאני צריכה חופש(?!) או אולי מהסיבה שאני לאחרונה שואלת את עצמי עוד ועוד שאלות נוסח: 'העיצוב לאן?'

    בכל מקרה, התחושה שלי היא שחשוב לסגל את עניין הלבן, הנקי, החדש והטהור כמעט בכל מהלך שאנחנו עושים. ורק מהסיבה שצריך לעצור רגע בכל קדחת הזמן, לקחת כמה צעדים אחורה וללמוד להסתכל מהצד.

תגיד/י את זה…