עין תחת עין – קריאה אחרת אפשרית

על הטראומה המושרשת של המלחמה, של מידה כנגד מידה, של "נֶפֶשׁ תַּחַת נָפֶשׁ. עַיִן תַּחַת עַיִן, שֵׁן תַּחַת שֵׁן…" אפשר ללמוד מן התצלום הזה של אחיקם סרי שמופיע בתערוכת צילום העתונות השנתית עדות מקומית 2012 שאני אוצרת השנה. לא בשל זרועות הידיים הנשלחות לאחוז באבלים, הזרועות המחזיקות את הגוף המחזיק את הנשמה הקרועה, אלא בשל רפרודוקציות תצלומי דיוקן ההרוגים שמחזיקה יד אחרת; אותה יד מימין למטה שנשלחת אל תוך הפריים ומחזיקה עמוד נייר עיתון מקופל של אתמול.

צילום: אחיקם סרי, עבור איי.פי | הלוויית ההרוג בפיגוע אוטובוס התיירים בבולגריה, עכו 20.7.2012

זה נוהל קבוע – למחרת פיגוע מופיעות רפרודורציות של דיוקנאות הרוגים מתוך תעודת הזהות או כרטיס החוגר שלהם, או מתוך תצלום באלבום המשפחתי. בקרדיט בעיתון, מתחת לתצלום כתוב: "רפרודוקציה" ושם צלם מערכת העיתון (הצלם המקורי נשאר אנונימי).
על תצלום דיוקן אומר בארת שהוא חוזה את מותו של המצולם; ובכן, אני אומרת שרפרודוקציה של תצלום דיוקן שמודיעה על מותו – היא וידוא הריגה.

ומה על מקרה כמו בתצלום זה של סרי? רפרודוקציה של דיוקן שמופיעה בעתון ומצטלמת לעיתון של יום המחרת? כלומר וידוא של וידוא הריגה? היד שדחפה את הרפרודוקציות של אתמול מביימת עצמה לתוך הפריים ומודיעה: "הנה! אנחנו אייטם חדשותי!". לא על ההרוגים רוצה לספר לנו היד הזו אלא על זה שהם אייטם חדשותי ומחר גם הלווייתם תהיה אייטם חדשותי. וכשהטראומה מושרשת ומתעקשת, בין השאר כי העתונות מציעה נוסח שמעודד את הטראומה, מה זה אומר על האפשרות לשלום?

בתערוכה אחרת, התערוכה בִּרְאוֹתוֹ של אברהם פסו, מוצגים ציורי דיוקן ענקיים. באחד מהם צייר פסו דיוקן שלי. נפגשנו לחמישה סשנים, כל פעם לשלוש-ארבע שעות. ברגע אחד בתוך כל אותן שעות הבליחה בתוכי ההבנה שהתבוננות היא התמסרות; כמו בפינג-פונג: אתה מתבונן בי מתבוננת בך מתבונן בי מתבוננת בך. זה מבט שמתמסר; מבט שחושף את הפנים ומשחררם למבטו של האחר. מתוך האמנות הבנתי שהתבוננות מציעה שלום.

☼ עוד מאת מורן שוב ← מִשְתלבוֹת, מתמיינוֹת (מכוניות)

  1. 1
    ורדן
    יום ראשון 02.12.2012, 21:45

    התמונה מקפלת זכרון בדקדנות שקופל נייר העיתון. אפשר להרגיש את הלחיצה והחלקת האצבעות על השולחן במטבח, בקו ישר , הלוך ושוב, בעדינות לא לקרוע וללא הפסק

תגיד/י את זה…