עפר – יאללה, איך מתחילים?
מירב – חשבתי לחזור לנקודת ההתחלה. סיפרת לי שכבר ביום הראשון ללימודים בבצלאל היית ביקורתי ומלא ספקות.
עפר – לגמרי. התרגיל הראשון בשיעור עיצוב בסיסי אצל יורם רוזוב היה “לעצב חולצה לבצלאל” ואני מיד חשבתי – מה פתאום חולצה לבצלאל? מה אני יודע על בצלאל? ומה יש לי להגיד על זה בכלל? ולמי? זה ניראה לי מופרך.
מירב – ולא הרגשת בודד בעמדה הזאת? הלימודים לא זכורים לי כסביבה ביקורתית או ספקנית במיוחד.
עפר – הרגשתי בודד. הדימוי שיצרתי היה איור של עיפרון בתוך מבחנה ומתחת היה כתוב “הפריה מלאכותית”. בקיצור, התחלתי לגבש את העמדה של הטיפוס הדווקאי, הביקורתי והלא מרוצה.
די בלתי נסבל בדיעבד.
מירב – אני חושבת שרק בשנה ג’ התחלתי להרגיש חוסר נחת. עד אז זו הייתה מלחמת הישרדות, להבין מה רוצים ממך ולהתמודד עם מוסד הביקורת, ואז בבת אחת משהו השתחרר ואיתו הגיעה איזו אכזבה מהבחירה.
עפר – …יש ציטוט שהכנסתי להצעת המחקר שלי שרלוונטי כאן. אני מחפש אותו, רגע…
“אני מתעייפת כל כך מלהיות להקת העידוד לכל הפרויקטים האלה של אנשים אחרים. בפשטות, לקוח נכנס, יש לו פרויקט X; מה שאתה צריך לעשות זה לשבור את הראש על הפרויקט הזה ולהתנהג, כאילו, ‘זה הדבר המדהים ביותר בעולם!’… ואני חושבת שבשבילי בדרך מוזרה זה החלק של עיצוב גרפי שאני לא מסוגלת לעכל: זו העובדה שהוא אמנות שניונית (Secondary Art)… עיצוב גרפי תמיד תלוי במשהו של מישהו אחר…”
המעצבת מרלן מקרתי (McCarty) בראיון עם מת’יו סואר (Soar)
מירב – בכיתה שלי בבצלאל למד בחור שעזב בשנה השנייה כדי ללמוד קולנוע בסם שפיגל. זו הייתה השנה השנייה לאחר שסם שפיגל נפתח והלימודים שם נחשבו הרבה פחות יוקרתיים מהלימודים במחלקה לעיצוב גרפי בבצלאל. בראיון הקבלה הם התפלאו מדוע הוא רוצה לעזוב ולעבור אליהם, והוא ענה: “אני לא רוצה לעצב כרזה לסרט, אני רוצה לעשות את הסרט!”
אני מאוד מזדהה עם התשובה שלו, כי פתאום גם אני הרגשתי שאני לא רוצה לעצב את הכריכה של הספר – אני רוצה לכתוב את הספר! ואולי הוא אפילו יהיה על עיצוב.
עפר – וזה הכי מוזר, לא? אם כבר כותבים ספר, אז למה על עיצוב?
מירב – עיצוב הוא נושא מאוד חשוב. הבעיה היא עם הפרקטיקה לא עם הנושא.
עפר – איך את מגדירה את הבעיה בפרקטיקה?
מירב – תחום העיצוב מספק שירותים לגופים שלא בהכרח מתיישבים עם העמדות שלי. זה יכול לנוע משאלות של מגדר, שאלות של זהות, עמדות פוליטיות שמאליות, איכות הסביבה, ועד לצמחונות שגולשת לטבעונות… אתה רואה בעצמך שכמעט כל פרויקט יכול להפוך במהירות לקונפליקט מוסרי.
כבר בסיום הלימודים ידעתי בבירור שלא אעבוד בפרסום לעולם, למרות שזה לא היה נחשב “מוּקצה” אלא להיפך, הייתה איזו גלוריפיקציה של התחום, ספרים כמו “שירת הסירנה” של עירית לינור, הסדרה “שלושים ומשהו”, אם אתה זוכר… מייקל ואליוט יושבים וקולעים כדורי נייר לסל במשרד עם קיר לבני הזכוכית.
עפר – הפתרון שלי, שעבד לא רע במשך לא מעט שנים, זה לעבוד אך ורק עם גופים ונושאים שאני מקבל ומעריך, או ליזום פרויקטים כאלה.
מירב – אני עבדתי בעיקר עם מעצבים תעשייתיים והפרויקטים היו ארוכים, ובפרויקט ארוך באמת קל יותר להישאב לתוכו ולא לשאול שאלות על בסיס יומיומי. מה גם שרובם לא עוררו אצלי קונפליקטים מיוחדים, אתה יודע, מוצרים רפואיים וכאלה. ועדיין, אני זוכרת שעבדתי ביחד עם עוד מעצב על פרויקט עבור חברה ידועה לצעצועי תינוקות. הייתה לנו יד חופשית ועשינו דברים מדליקים, ובכל זאת הרגשתי שמשהו לא נכון. שכל מאמצי הייצור המטורפים האלה, כל ההובלות של המודלים מסין ובחזרה, הגימור של חלק מהפרטים בתפירה ידנית… לא יודעת, הרגשתי שהרבה ילדים סינים קטנים מקריבים את הילדות שלהם בשביל שתינוק אמריקאי שמנמן יבהה כמה דקות בצעצוע ויזחל משם לדבר הבא.
עפר – שדה העיצוב יושב על צומת תרבותית–כלכלית מרכזית ולוקח חלק משמעותי במה שקורה. לכן מעצב ביקורתי ששואל שאלות נמצא במלכוד. אבל אני רוצה להקשות. מה עשוי להיות התפקיד של עיצוב בכלל ועיצוב גרפי במיוחד במצב אוטופי שבו “הכל טוב” – המוצרים, אם בכלל יוצרים אותם, הם ידידותיים לסביבה, אינטליגנטים ונחוצים באמת, אין דיכוי ואפליה על בסיס של מגדר וכו’…
מירב – אותו תפקיד בדיוק, אבל אולי פחות עבודה, ובוודאי פחות קונפליקטים למעצבים, לא?
עפר – איך את מגדירה את התפקיד הזה?
מירב – אלן לופטון אמרה פעם: ”Typography is what language looks like”, אז בפרפראזה הייתי אומרת שעיצוב ייתן את הצורה של איך נראים הדברים ואם הם דברים טובים אז המרחק בין הקליפה, מסכה, עטיפה, איך שלא תקרא לזה, לבין התוכן יהיה קצר, קטן, מצומצם יותר. קצת כמו ההבדל בין אריזת מזון אטומה עם צילום מדהים של מה שנמצא בפנים שכאשר פותחים אותה רואים אוכל מעופש ולא מושך, לעומת שקית שקופה שבתוכה אוכל מזוהה ואולי אפילו מגרה וטעים באמת.
עפר – אבל אם האידיאל העיצובי של אריזה זה שקית שקופה אז עדיין נשארת השאלה: בשביל מה צריך עיצוב?
מירב – אולי אתה קושר באופן אוטומטי בין עיצוב, ובמיוחד עיצוב גרפי, לבין התערבות חזותית ותקשורתית גבוהה? אולי השינוי יהיה ברמת ההתערבות, עיצוב יותר מינימלי כי צריך להסוות פחות?
ככל שהתוכן רחוק יותר מהעטיפה נדרשים מאמצי תיווך מאסיביים ומניפולטיביים יותר, וזה בדיוק מקור הכוח והעוצמה והכסף של התחום, כך שאולי אחד השינויים במצב אוטופי יותר יהיה שעיצוב יאבד ממעמדו כשירות כלכלי משתלם ויהפוך שולי בעיניי חלק מהתעשיות. המעצבים האיטלקים הרדיקליים של שנות הששים היו בין הראשונים לחפש מקום לעיצוב מחוץ למעגלים של ייצור וצריכה, הם חיפשו אחר האוטונומיה שיש לאמנות.
עפר – פה אנחנו נוגעים במשהו מהותי לדעתי.
מירב – ופרובלמטי. כי מיד מושכים את השטיח ופוסלים את העיצוב כעיצוב ושופטים אותו כאמנות, בשעה שהמעצבים רוצים להגיב אל ועל עולם העיצוב וממש לא מחפשים להפוך לאמנים. ראש המחלקה לעיצוב אינטראקציות ברויאל קולג’, אנטוני דאן, כתב פעם שארכיטקטורה ואמנות מתייחסות לתרבות הפופולארית, בשעה שעיצוב תעשייתי הוא תרבות פופולארית. הוא מוצא כי העובדה שעיצוב עושה שימוש בשפה נגישה לציבור הרחב הופכת אותו למדיום מתאים במיוחד לבדיקה של רעיונות ביקורתיים שפונים גם למעצבים של מוצרים וגם למשתמשים בהם.
עפר – אני חושב שהעיצוב תקוע בתוך פרדוקס – הפרדוקס שיש במתח שבין שירות טכני שכפוף לדרישות של אחרים לבין שאיפה לחופש ואוטונומיה שהופכת אותו לאמנות.
מירב – הפרדוקס הזה הוא המנוע שמייצר מהר מאוד תסכולים.
עפר – השאלה היא האם אפשר לנסח קווים מנחים לפרקטיקה של עיצוב שלא מוותרת על הממד של השירות, כצורה של היענות לצרכים של אחרים, כחוויה מהותית של שיתוף פעולה ומצד שני שומרת על האוטונומיה והחופש של המעצב כיוצר וכאדם.
מירב – אני מבינה לאן אתה חותר. מעצבים שעובדים בשיתוף פעולה עבור גופים שהם בעלי הגיון קהילתי, סביבתי, חברתי, יוכלו לייצר לעצמם, אולי, תנאים אחרים. בעולם אחראי, בעולם שמייצר וצורך פחות, גם עיצוב יצטרך להשתנות, ואולי יצטרכו פחות ממנו וזה לא דבר רע בהכרח. אולי לא צריך כל כך הרבה מעצבים, ואולי עיצוב לא חייב להיות רק מקצוע שמתפרנסים ממנו, אלא יכול להפוך לפעילות שמלווה את החיים, כמו שלא כל צלם טוב חייב רק לצלם. זה אמנם נוח למערכת – מכינות, בתי ספר לעיצוב – שעיצוב הוא מקצוע שמתפרנסים ממנו כי אחרת רק מעטים יבואו ללמוד אותו, אבל אולי יש מקום שעיצוב יהיה כמו תחומים אחרים שיש להם מקום בשוליים או שהם מתקיימים גם באזורים פחות כלכליים.
אני זוכרת את הפעם הראשונה שנסעתי לאוסטרליה, לפני יותר מעשור, וראיתי בסופּרים שם אריזות של “מותג הבית”, לא ידעתי מה זה לפני. אלו היו אריזות קרטון לבנות לגמרי עם טיפוגרפיה בסיסית בצבע אחד כחול כהה. כל המוצרים – מבשר חזיר, דרך סוכריות ועד לנוזל כביסה – הופיעו באותו עיצוב בדיוק. זה היה מאוד מטלטל וגרם לי לחשוב.
אז השאלה שלך בעצם היא איך ייראה מקצוע העיצוב בכלכלה לא קפיטליסטית? מה ממנו יישאר? מה ישתנה לתמיד? כמה ממנו בכלל יצטרכו?
עפר – כן, אבל אני לא רוצה לעשות דמוניזציה גורפת לכלכלה הקפיטליסטית, כי עד היום החלופות הקיצוניות לא ממש עבדו, אבל אחד הדברים שהיא עושה, שנוגעים לעיצוב, זה שהיא מספקת תשובה קלה, מובנית מאליה, לשאלה בשביל מה לעשות עיצוב: והתשובה היא “למכור” או בהרחבה – למשוך, לפתות, לשכנע.
כתרגיל מחשבתי, מעניין אותי לשאול מה עוד עיצוב יכול לעשות חוץ מזה?
מירב – אני חושבת שאם תוריד את המיסטיפיקציה ואת ההתמקצעות, עיצוב הוא פעולה אנושית משמעותית. המקצוע צמח מתוך היסטוריה של עשייה אנושית רחבה, מתוך סדנאות קטנות ומלאכות ביתיות.
עפר – כן, אבל לאיזו תכלית? בשביל מה?
מירב – זו שאלה קשה. רציתי לכתוב: כדי להעביר מסר, כדי לעשות חברה צודקת יותר, אבל מה שעלה לי לראש זה שיהיה יפה יותר.
עפר – כן… זה אף פעם לא סיפק אותי בתור תשובה.
מירב – אמרת שאתה עורך ראיונות עם מעצבים בשביל הדוקטורט שלך. מה הם אומרים כשאתה שואל אותם?
עפר – אז בגדול, יש שתי גישות: חלק ממש לא מבינים מה הבעיה. כל העיסוק בשאלות האלה נראה להם בזבוז זמן, התפלספות יתר. הם אוהבים את מה שהם עושים ומוצאים בזה סיפוק ופרנסה. נכון לפעמים קצת קשה עם הלקוחות אבל מי שבאמת טוב יכול להרשות לעצמו להחליט עם מי ועל מה הוא עובד ולהימנע ממה שלא בא לו לעשות.
אחרים מתפלאים שנזכרתי רק עכשיו ומזמן פרשו מעבודה “רגילה” מול לקוחות – עזבו את המקצוע בכלל, הפכו להיות אמנים או מטפלים או אקדמאים…
מירב – ויש מי שמוצאים דרך ביניים?
עפר – הרוב תקועים באמצע. עובדים ומקטרים. מרגישים שהם מגנים על האמת הפנימית שלהם כשהם מתעקשים על הפונט הנכון או על הקטנת הלוגו. מוצאים לעצמם דרכי מילוט בפרויקטים “אישיים” או “אמנותיים”.
מירב – למה משמשים אותך הראיונות? במה הם תורמים לכתיבה?
עפר – החלטתי להסיט את תשומת הלב מהתוצרים של העיצוב ולהקשיב למה שמעצבים אומרים, בדיוק כדי לברר את המוטיבציות שלהם, את האופן שבו הם מנסחים את המטרות והאמצעים של הפרקטיקה שלהם. לתאר את הבחירות שלהם ולמקם אותן על הסקלה שבין השירות והאמנות. המטרה היא לנסות להרכיב דרך אמצע פוזיטיבית, לא כזו שתהווה פשרה בין השירות והאמנות, אלא שתגדיר מחדש בצורה חיובית את הייחוד של המעשה העיצובי ואת תפקידו, מעבר לפיתוי ולמכירה.
מירב – תגיד, אתה חושב שהשיחה הזו מעניינת?
עפר – היא נוגעת בדברים מעניינים, אבל עדיין לא אומרת הרבה.
מירב – זה נכון. הסד של האורך הוא מאוד בעייתי. קשה לדחוס את זה לכמה שאלות תשובות.
עפר – צריך אולי להגדיר שזו המטרה: להעלות שאלות טובות (לכבוד היום הראשון ללימודים) ולא בהכרח לתת תשובות.
מירב – היית צריך לעבוד בפרסום, אתה טוב.
עפר – כולנו, למעשה, עובדים בפרסום, לא רק המעצבים.
מירב – תסביר.
עפר – עיצוב-פרסום-אריזה וכו’, יושבים על איזו אמת, על נטייה טבעית של בני אדם לרצות דברים יפים ונעימים ולדחות את מה שמפריע. במובן הזה כמעט כל תנועה וכל מחשבה שלנו מכוונים לאותו דבר – קידום אינטרסים אישיים.
מירב – בדיוק סיימתי לקרוא את הספר “המפה והטריטוריה” של מישל וולבק, ויש שם חוקר משטרה שאומר כי מאחורי רוב הפשעים, גם המורכבים והמסתוריים שבהם, מסתתר מניע אחד – כסף. הוא מוצא את זה מרגיע ומדכא בו זמנית.
עפר – כן, הכסף הוא גם מדיום שמאפשר לתרגם את הכל למכנה משותף אחד. בגלל זה הוא כל כך נוח וקל כתשובה מוכנה מראש לכל שאלה. כשאני מדבר לפעמים בפני סטודנטים לעיצוב על זה שעיצוב זה לא רק ועדת קישוט ושיווק אז הם אומרים את משפט המחץ “אבל עם עיצוב כזה אפשר ללכת למכולת?”
מירב – בוודאות – לא. ועדיין, סטודנטים לתיאטרון שרוצים לעסוק בפרינג’ ובפרפורמנס לא באים למרצים שלהם ומאשימים אותם שמרוויחים בזה פחות כסף מאשר בתיאטרון רפרטוארי!
עפר – מצד שני, אם הייתה הסכמה גורפת שעיצוב זה סוג של הבטחת הכנסה, אז לא הייתה בעיה בכלל. גם אצל הסטודנטים וגם אצל המעצבים הוותיקים והמורים קיימת אינטואיציה, שאיפה, תשוקה, הרגשה שעיצוב זה יותר מזה. בפרפראזה על מה שאמרת קודם, אף סטודנט לטכנאות מזגנים לא מתלונן שאין לו מספיק מקום להביע את עצמו ושהוא רואה אחרת את מיקום הצינור.
מירב – אולי אחד שאחר כך הולך הביתה לגראז’ וממציא כל מיני פתרונות…
עכשיו ברצינות – אני יודעת מה פתר עבורי את הקונפליקט. זה קרה בעקבות המעצב האיטלקי הנערץ עליי, אטורה סוטסאס. יש ציטוט שלו שאומר: “עיצוב אינו נגמר בייצור ההמוני אלא מתחיל שם, ומתממש רק כשהוא מגיע לבתים לרחובות ולערים, לגופים ולנשמות”. הייתה לו רגישות מדהימה, כבר בשנות הששים המוקדמות, להבין את המשמעות של עיצוב ואת האחריות העצומה שמוטלת עליו כאשר הוא מעצב דברים שייכנסו לבתים ולחיים של אנשים. באחד מהראיונות איתו הוא מתאר מחשבה שעלתה בו כשעיצב מכונות כתיבה עבור חברת אוליבטי, את התובנה המדהימה שדרך המקשים של המקלדות הוא נוגע בגוף, באצבעות, במחזור הדם… וגם היו לו תקופות של הפוגה בהן נסע בעולם, צילם, כתב וניסה דברים שנוגעים בצורה פיוטית ומיסטית בעיצוב ובארכיטקטורה ובקשר שלהם לחיים. ואחר כך באו התפרצויות של עשייה.
מבחינתי, גם בכתיבה וגם בעשייה, זה שחרר משהו. עברתי מעיסוק ב”נרטיב הייצור” ל”נרטיב הצריכה”.
אני חושבת שגם אתה מחפש את האנשים ולא את המוצרים, את העשייה ולא את התוצאות שלה, וזו פרספקטיבה הפוכה מזו שהעולם המסחרי ואפילו העולם המוזיאלי מתבונן בה לרוב על עיצוב.
עפר – יש פה נקודה חשובה. יש נטייה, לאנשים שעוסקים באינטנסיביות בתחום מסוים, לראות את כל העולם דרך הפרספקטיבה של התחום. לדעתי עיצוב זה לא “הכל” ולא הכל זה עיצוב. אבל, אפשר להשתמש בדבר שאתה מכיר לעומק, כמכשיר שדרכו ניתן להגיע לתובנות על בני אדם, ועל חברה ותרבות ופוליטיקה. אז נראה לי ממה שעולה בשיחה שלנו שהדבר הכי חשוב זה לא להיות ציניים, שזה משהו שעלול לקרות די מהיר, דווקא בתחום שלנו.
אני מתכוון להגיד שלאורך הדרך יש הרבה פעמים תחושה של סתירה. למשל, בין “יפה” ל”משמעותי”, בין “מוכר” ל”מוסרי”, בין “מדליק” ל”חשוב”. ואז, בגלל הנטייה הכללית של החברה לכיוון הרייטינג והכסף, הופכים לציניים ומוותרים על המשמעותי, המוסרי והחשוב, מתעלמים מהם, כופרים בקיומם. צריך להאמין שיש אפשרות להכיל את שני הקצוות, שהסתירה היא רק לכאורה ושיש דרך לעשות עיצוב (ולחיות) מתוך אחדות בין הקצוות האלה.
מירב – אני חושבת שזה מספיק.
עפר – לגמרי מספיק.

☼ עוד מאת מירב פרץ ← בסגנון חתירה

  1. 1
    יום שישי 09.11.2012, 2:48

    מספר מחשבות שעלו בראשי בעקבות הדו-שיח:

    עפר: "אבל אם האידיאל העיצובי של אריזה זה שקית שקופה אז עדיין נשארת השאלה: בשביל מה צריך עיצוב?"

    לדעתי, התשובה המתבקשת היא, שלא ממש צריך עיצוב. אם תנסה להגדיר מהם הצרכים הבסיסיים של האדם תגלה שעיצוב נמצא יחסית בסוף הרשימה, ושבמשך די הרבה זמן הוא הסתדר לא רע בכלל בלעדיו.
    לגבי הטענה שעיצוב פונקציונלי ויעיל הוא זה שגרם לייצור כלים שעזרו להתפתחות האדם, אני יכול לומר שכל ההתפתחות הטכנולוגית סביבנו היא לאו דווקא מדד הכרחי להצלחת המין האנושי (אבל זה כבר דיון אחר).

    עפר: "כן, אבל אני לא רוצה לעשות דמוניזציה גורפת לכלכלה הקפיטליסטית, כי עד היום החלופות הקיצוניות לא ממש עבדו."

    זו טענה לא ממש נכונה. אני מניח שהתכוונת לקומוניזם כשדיברת על החלופות הקיצוניות, ובכן, מה שקרה ברוסיה, סין, קובה, צפון קוריאה וכו, לא ממש משקף את הקומוניזם האמיתי, והייתי ממליץ לקרוא על הנושא. קל מאוד להגיד שהקפיטליזם זה הרע במיעוטו כשלא כך הדבר. הקפיטליזם מכלה את עצמו, וכשזה יקרה (ורק אחרי) יבוא הקומוניזם (לפחות לפי מרקס), כך שאף אחד עדיין לא חווה קומוניזם אמיתי מהו.
    עוד דבר, אם כבר מדברים על "קומוניזם" אני לא רואה שום דבר רע בעולם שבו יש סוג אחד של מוצר מכל סוג, לדעתי זה מצב הרבה יותר טבעי ממה שקיים היום, אבל היי, מי אמר שעיצוב גרפי וטבע הולכים ביחד?

    עפר: "אף סטודנט לטכנאות מזגנים לא מתלונן שאין לו מספיק מקום להביע את עצמו ושהוא רואה אחרת את מיקום הצינור."

    ממליץ בחום לקרוא את "זן ואומנות אחזקת האופנוע" ולראות איך דווקא ההתעסקות בדברים הטכניים והשוליים בחיים יכולים להפוך למשמעותיים ביותר. האין כולנו טכנאי מזגנים?

    מירב: "זו שאלה קשה. רציתי לכתוב: כדי להעביר מסר, כדי לעשות חברה צודקת יותר, אבל מה שעלה לי לראש זה שיהיה יפה יותר."
    עפר: "כן… זה אף פעם לא סיפק אותי בתור תשובה."

    אסתטיקה היא לא דבר שיש לזלזל בו, ולדעתי זה אתגר בפני עצמו. לעשות משהו באמת יפה – זו המהות האמיתית של העיצוב כפי שאני תופס אותו. לדעתי העיצוב צומח מהאסתטיקה, ולא להפך.

    לגבי הפסקה האחרונה, מסכים עם כל מילה :)

    ומירב, אני מקנא בך על המשפט הזה: "הלימודים לא זכורים לי כסביבה ביקורתית או ספקנית במיוחד."
    אני חושב שזה כל מה שיש שם…

    ותודה על שיתוף השיחה המעניינית. :)

  2. 2
    תמרה
    יום שישי 09.11.2012, 19:32

    ממש מסכימה עם העניין של לחבר את הקצוות
    לא חושבת שהאידיאל הוא שקית שקופה (ובכלל שקית..)
    ואולי גם לא לכל הדברים הטובים יש נראות טובה,
    יש הרבה דברים שאין להם נראות (מידע, רעיונות) או שצריך לזקק מהם את הנראות
    או דברים טובים שתרבותית אנחנו נרתעים מאיך שהם נראים (אולי גם בגלל כל תרבות המסכות).

    יכול להיות שאני סתם מנסה להיות אופטימית ולמצוא סיבה טובה למה שאני עושה
    אבל אני מאמינה שיש עוד הרבה עבודה בלייצר תרבות חזותית חיובית, אנושית ומכבדת
    או כמו שציינתם לראות את האנשים..

  3. 3
    יום שישי 09.11.2012, 21:42

    שיחה מרתקת. יותר ויותר אני חוזר לתחושה שבגללה גם התחלתי ללמוד עיצוב – עמדה עליה חשתי צורך להתנצל הרבה שנים – עיצוב הוא חשוב כי הוא מוסיף יופי. כמו שמירב אמרה. מייד קופצות אצלי כל ההסתיגויות המתבקשות, וההסברים, וסעיפי המשנה, ההגיון, וכל זה – אבל זו התשובה האמיתית שלי ל – "למה צריך עיצוב".

  4. 4
    ניר חיימוביץ
    יום ראשון 11.11.2012, 12:50

    יש מושג בפילוסופיה שנקרא "המצב הטבעי". משתמשים בו על מנת לזקק את אופי האדם ומניעיו לבסיס העמוק ביותר. לנקות את כל השפעות אלפי שנות האבולוציה והתרבות שמשפיעים עליו, ועל ידי כך להגיע "לאמת".

    אם אני מנסה לעשות מעין מעשה מוזר עד בלתי אפשרי שכזה, והייתי אומר שמהיום אין צורך בכסף יותר, וכל אדם אשר יתרום לחברה בצורה זו או אחרת, כל צרכיו הבסיסיים (מזון, כבוד, בטחון, מחסה) יסופקו. האם אנשים יפסיקו לעצב? האם כל החולצות יראו אותו דבר? אם אדם צריך לבוש כלשהוא, והוא יכול פשוט לקבל אותו, ללא תשלום עבורו, קח מה שתרצה, האם כולם יסתפקו באותו פריט או שיהיה צורך בפריטים שונים? האם הצורך הוא לגוון לעצמך או לבדל עצמך מאחרים? האם לאט לאט המותגים והמוצרים ילכו ויצתמצמו למותד יחיד?
    בשבטים נידחים שלא באו במגע עם "תרבות מפותחת" אין עיצוב? בטח שיש! יש המון השקעה בכלים ושיפורם, במראה ואיפור, במחרוזות ופרטי אופנה.
    אני מאמין מהרגע שהצרכים הבסיסים שלנו באים על סיפוקם יש משמעות מאוד גבוהה לאיך הדברים נראים ברמה שיוצרת חיבור רגשי מאוד גבוהה. אז אולי אסטטיקה ומראה הם תכונה בסיסית על פיה אנו שופטים דברים.
    לכן אני מאמין ששקית שקופה לא יכולה להיות אולטימטיבית, אלה עם התוכן עצמו אססטי מספיק.
    במיוחד בעולם קפיטליסטי, אם משהוא היה אידאלי הוא היה מצליח למכור. נראה לי שאנחנו מעדיפים לא באמת לראות איך הדברים נראים.
    האדם עסוק בהסתרה תמידית של הפגמים וחוסר האסטטיקה בעולם בכל המובנים. איפור, לבוש, עיצוב, פרסומות, התמונות שאנחנו מצלמים (שתמיד של אירועים שמחים, אף פעם לא רואים תמונה משפחתית בהלוויה באלבום התמונות, או תמונה של הילד שלך בוכה בפרופיל הפייסבוק).
    החיים לא מושלמים אבל היינו רוצים שיהיו, ונעשה הכל על מנת לשכנע את עצמנו שהם כאלה.
    אז מי אמר שלא חשוב תפקיד המעצב? אנחנו אמורים לעשות את הנשגב מכל, להשכיח את כל בעיות העולם, או שאולי להפך?

  5. 5
    יום ראשון 11.11.2012, 19:05

    שיחה מאוד מעניינת שנוגעת לכל כך הרבה קונפליקטים הקשורים למקצוע שלנו.
    שמחה לקרוא ומזדהה מאוד עם חלק גדול מהמחשבות והדעות של שניכם.
    החיים שלי בתוך עולם העיצוב נחלקו די מהר לשני חלקים עיקריים: האחד, עיצוב בשירות לקוח שלרוב אני לא מזדהה איתו ותורם בעיקר לפרנסה שלי ולעתים לתחושת מיאוס מהמקצוע והשני, לעיצוב שהגבול בינו לבין אמנות דק מאוד, מפרוייקטים שקשורים לתרבות בהם הרווח הכלכלי כמעט אפסי עד לעשות את האמנות שלי ולברוח מהגדרה של "מעצבת" כל עוד נפשי בי.
    כשבדרך הוראת עיצוב גם כן חודרת פנימה, מנסה להנחיל לסטודנטים חלקיק מהשקפת עולמי לגבי המקצוע על מעלותיו וחסרונותיו ואיפה אנחנו בתור אנשים יצירתיים וביקורתיים מוצאים את עצמנו בתוך פרוייקטים כאלה ואחרים.
    אין נוסחת קסם, רק עבודה קשה של למצוא את עצמך ואת הנישות שלך בתחום ולקוות שתתפרנס בכבוד ותהיה מאושר ושמח בחלקך.
    בכל מקרה, תודה לכם על שיחה מרתקת עם המון תובנות וחומר למחשבה.

  6. 6
    מירב פרץ
    יום שני 12.11.2012, 21:49

    תודה על התגובות. הן בהחלט היו חסרות בגרסה המודפסת.

  7. 7
    יום שלישי 13.11.2012, 20:08

    דיון מרתק. כמה מחשבות מקוטעות. ניר-" המצב הטבעי" נשמע כלכך מתאים כצירוף מילים, מדוייק כמעט ואילו "אמת" נשמע פתאום כלכך צורם." המצב הטבעי" מהדהד: בספר ספינות טרופות של אקירה יושימורה הוא מתאר כפר דייגים שתושביו על סף רעב. בין תאוריו המתפקדים כתפאורה לעלילה מצויים תאורי חפצים. גם במצב זה של רעב קשה מנשוא מתוארים חפצים שימושיים לצד חפצי ראווה, חפצים השמורים לארועים מיוחדים, יפים ושמורים. ביקור קצר ברואנדה חשף אותי גם כן למסורות יד הקשורות ביצירה של כלים שתפקידן החל בצורך הבסיסי של הכלה למשל, אז ייצרו מיכל. משם הצורך התפתח לתקשורת, כל מיכל תקשר משהו אחר ומשם הגיעה פרנסה וסיגנון, שהוא הצורך להגיד מי אני, לבדל את עצמי מן האחר ומצד שני להשתייך לקבוצה. מחול של מצבים טבעיים.
    והיום..נראה שעיצוב חוזר לתפיסה קצת יותר שימושית אבל מאוד שונה מחשיבה פונקציונלית כפי שהייתה בעבר. שימושיות שיתופית? עיצוב שנעשה ומנוסח ע"י קבוצות וקהילות ולא בהכרח מעצבים? עיצוב של החובב? ומה זה אומר לגבי האובייקט..האם האובייקט החדש יפה? או נכנס לקטגוריה שלנו של משהו אסתטי? זה בכלל חשוב? וכשמוצגת אסתטיקה חדשה/אחרת האם אנחנו מסוגלים בכלל לעכל אותה או שאנחנו פוסלים אותה על הסף בביטול כי אנחנו המעצבים בעלי המקצוע לא היינו שותפים מלאים?וסה"כ זה פשוט נראה לנו די מכוער או חסר משמעות…

    זמנים מרגשים.

  8. 8
    ניר חיימוביץ
    יום שלישי 13.11.2012, 20:34

    מאיה – הבאת אותי לאחת השאלות האהובות עלי, האם אדם ללא השכלה עיצובית המייצר תוצר שנכנס לתחום העיצוב, הוא מעצב? האם ללא השכלה עיצובית אפשר לומר שהאובייקט מעוצב?
    אם מחר אני בונה שולחן אני יכול לומר לכל אדם כי אני נגר?
    שנים רבות עמלו בני האדם לייצר הגדרות, לתחום ולתאר כל דבר ודבר, ואילו בעידן שלנו שוברים הכל. אין הגדרות. שיקום מי שמאז להגדיר אותי! רק אני מגדיר את עצמי!
    אפשר לראות את זה בכל מקום, כל חנות שניה של בגדים היא חנות מעצבים, לרוב האנשים אין מושג מה המשמעות של חצי מהמילים בשפה ומשתמשים בהן בצורה מעליבה. בטלוויזיה מזמן כבר אי אפשר לצפות לשפה תקינה. ומילים מה הן? הן מיכלים. הן מכילות את העולם כולו ואת התפישה שלנו. מה שאין מילה בשבילו, לא קיים. ומילה שאתה לא מבין ולא משתמש בה נכון היא כלי מקולקל. וכמו המיכלים בסיפור של אקירה, מה שמגדיר את המציאות היום ואותנו הם מיכלים שבורים…

    אם לרגע נחזור למקום בו התחיל הדיון, אז אני מאמין שאי אפשר לבקש מכל המעצבים להיות בעלי מודעות חברתית ואחריות אישית לעצמם ולמקצוע. הרוב לא יעשו זאת בעצמם, עובדה. מה שכן אפשר לעשות זה לייצר הגדרות למקצוע, לאפיין אותו, לחקור אותו, לשכלל אותו, ואת זה ללמד את המעצבים. רק כאשר אדם יודע את ההבדלים בין שחור ללבן הוא יכול לראות אפורים. אז יהיו למעצבים כלים אמיתיים לייצר עולם ערכים.

  9. 9
    ניר חיימוביץ
    יום חמישי 15.11.2012, 11:17

    "…חשוב לדבר על מערכת של פתרונות. תמיד נידרש להגדיר צורה ומלבוש לתוכן – ודווקא בתרבות שמקדשת צורה בלי לבדוק אותה לעומק. זה התפקיד האמיתי של המעצב, ולא הולכת שולל בצורות שמסמאות עיניים אבל לא נותנות מענה אמיתי, לא משקפות רעיון ומעוף.
    תוכן או רעיון מכל סוג הוא תמיד מופשט, ולכל אחד יש פרשנות משלו לעניין. מיתוג הוא לא אופיום להמונים, הוא לא רק מותגי־על שמציעים פנטסיה. צריך להחזיק את קהל היעד ביד, לא בגרון, ולהוליך אותו אל הארץ המובטחת, ששם הצורה משתעשעת עם המהות ומציעה לו, באמת, פרשנות מסוימת, הצעת הגשה שקשורה לחיים, לתרבות."

    מתוך ראיון עם דן אלכסנדר במוסף גלריה של הארץ….
    http://www.haaretz.co.il/gallery/design/1.1861492

  10. 10
    ניר חיימוביץ
    יום חמישי 15.11.2012, 11:35

    אני מתנצל על ההפצצה, אך בהמשך הכתבה מופיע המשפט הבא:
    "גם אם פיסיקה קוואנטית היא בערך הדבר האחרון שמצפים לשמוע ממעצב גרפי"

    המשפט הזה נדוש, שחוק (שומעים אותו בכל ראיון עם מעצב גרפי) ומעליב. התפיסה הרווחת היא שמעצבים גרפים אינם חושבים ובורים? זה נכתב על ידי יובל סער שהוא גם מעצב? או שאני טועה?
    למה אף פעם לא קראתי את זה על מעצבים תעשייתיים? למה שמראיינים מדען אטום והוא מדבר על עיצוב לא מתפלאים?

    גילוי נאות: גם אני מעצב גרפי =(

  11. 11
    יום חמישי 15.11.2012, 12:15

    אני דיי חדשה בתחום, אבל אני חושבת שמושג העיצוב מתחלק לשני רבדים:
    יש את הרובד הראשוני שבא לפשט ללקוח/יוזר/צופה את העניינים, כלומר שיבין על מה הוא מסתכל או במה הוא משתמש. לדוגמא: היררכיות נכונות בכרזה (דוגמא קצת פשטנית..).
    הרובד השני הוא הערך המוסף שאוהבים לדבר עליו: אחרי שהלקוח/יוזר/צופה מבין מה קורה, מה אותו דבר גורם לו להרגיש? (בדוגמא של הכרזה- כרזה שמעודדת פעולה)
    חילקתי את המושג לשניים כי בעיני הרובד הראשון הוא הכרחי והרובד השני הוא בגדר מותרות – קודם כל שהמידע יהיה נגיש ונוח ואחר כך שייצר תגובה אצל המשתמש ("אסתטיקה").

    השיחה מעניינת מאד אבל אני נתקלת בהערות כמו "ידעתי שלא אלך לפרסום", או "טכנאי המזגנים"… אני לא חושבת שפרסום זה תחום מוקצה ושעיצוב הוא משהו מורם מעם. עבדתי בפרסום ולמדתי בו המון, וגם בפרסום אפשר לנסות ולהתעקש ולשנות. בדרך כלל לא מצליחים אבל אם מצליחים זה מאד מספק.

אולי יש לך משהו להגיד בעניין…