היום הראשון: ניגודים, גבולות, כאוס ומרחב יצירה

בְּרֵאשִׁית, בָּרָא אֱלֹהִים, אֵת הַשָּׁמַיִם, וְאֵת הָאָרֶץ. וְהָאָרֶץ, הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ, וְחֹשֶׁךְ, עַל־פְּנֵי תְהוֹם; וְרוּחַ אֱלֹהִים, מְרַחֶפֶת עַל־פְּנֵי הַמָּיִם. וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, יְהִי אוֹר; וַיְהִי־אוֹר. וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת־הָאוֹר, כִּי־טוֹב; וַיַּבְדֵּל אֱלֹהִים, בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחֹשֶׁךְ. וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לָאוֹר יוֹם, וְלַחֹשֶׁךְ קָרָא לָיְלָה; וַיְהִי־עֶרֶב וַיְהִי־בֹקֶר, יוֹם אֶחָד.

כך מתואר היום הראשון במקורות היהדות: נקודת ההתחלה נבראת מתוך תוהו ובוהו ונוצרים זוגות של ניגודים: שמים וארץ, אור וחושך, יום ולילה, לפני ואחרי. לפי הפילוסופיה הטאואיסטית, לפני ראשית הדברים היה וו־צ’י (Wu Chi) – הכלום־הריק, וממנו נוצר הטאי צ׳י, המורכב משני ניגודים החיים בהרמוניה זה עם זה – היין והיאנג. היין והיאנג התפצלו לארבעה, הארבעה לשמונה, השמונה לשישים וארבעה שהן למעשה שישים וארבע ההקסוגרמות של האי צ’ינג (ספר התמורות). ביהדות מגיעים הניגודים לשיאם במעמד הר סיני – עשרת הדיברות. מצוות של מותר ואסור, עשה ואל תעשה. הניגודים הופכים למערכת של חוקים וגבולות.

מקובל לחשוב שגבולות יוצרים סדר בעולם מורכב, ושבלעדיהם העולם חוזר למצב כאוטי, אבל כשמתבוננים מקרוב מגלים שגבולות הם דבר גמיש והתחום האפור הוא רחב. הפעם הראשונה שראיתי זאת באופן מוחשי הייתה כשהתבוננתי בתמונות של הצייר פול סזאן. סזאן נהג לצייר את אותו ההר במשך שנים, שוב ושוב, לאורך כל חייו, והתפתחות ההתמודדות שלו עם הנוף ניכרת בעבודותיו: בתמונות הראשונות הכל מובחן – שמיים, עצים, סלעים, וכמעט ואין טיפול בחלקי השמיים המצוירים כמקשה אחת – הגבולות בין הפרטים ברורים. אם מסתכלים על תמונות מאוחרות שלו אפשר לראות שינוי גדול: ההר, העצים, השמיים הופכים לכתמי צבע זה לצד זה ולא ברור מתי האחד נגמר והשני מתחיל. בתמונותיו המאוחרות הצליח סזאן להעביר את האנרגיה של העץ מבלי ממש לצייר עץ, ואת האנרגיה של ההר מבלי לקבוע לו גבולות מדויקים. כשמגמישים ופושטים את הגבולות אפשר לגלות את המרכז, את מהות הדברים.

אם מעזים לטשטש את הגבולות ולחזור ולגעת בכאוס מגלים שהעולם לא מתמוטט, אולי אפילו להיפך. החזרה לכאוס ולמהות הדברים מאפשרת לנו ליצור מחדש ולהביא לשינוי. שינוי יכול לבוא לא על ידי קביעת חוקים וגבולות חדשים אלא בנגיעה במהות הדברים. או אז אין סוף ליכולת, “ותחסרהו מעט מאלוהים”.

☼ עוד מאת דנה שלזינגר ← אומברטו אקו: אינסופיותם של אוספים

  1. 1
    יום שישי 23.11.2012, 13:18

    מקסים ואולי אפילו מנחם, דנה.
    מתנה לשבת עם הגשם.

  2. 2
    בתיה דונר
    יום שישי 23.11.2012, 17:49

    אני חושבת שמהות הדברים אינה מתגלה בכאוס, אלא במצבם המזוקק ביותר של הדברים. זה כמו ההבדל בין מה שאנחנו רואים לבין מה שנמצא שם באופן ממשי.

  3. 3
    שמואל סלע
    יום שבת 24.11.2012, 20:20

    היצירה נעה תמיד מהמרחבים של המופשט/המהות/המקור/המוחלט/הטהור אל המרחבים של המוגדר/המוחשי/האשלייתי/היחסי/הגס ובחזרה, גם באמצעות אחדות הניגודים. ממש כמו לולאות די־אן־איי. זהו גם המסלול של היצירות (כולל הכאוס) והגבולות שאנו יוצרים (גם יצירת החיים שלנו).

אולי יש לך משהו להגיד בעניין…