את מיה דבש ושפרה קורנפלד

היום הראשון

מיה – הפעם הראשונה שנפגשנו הייתה בסדנת הכתיבה שהעברתי בבצלאל. זו הייתה הסדנה הראשונה שלי שם וגם הפעם הראשונה שלך.
שפרה – זאת נקודה שאני מתייחסת אליה הרבה כאל רגע מכונן. כאל הפעם הראשונה שהרגשתי שאני עושה משהו נכון. אני אפילו זוכרת את הטקסט שכתבתי – מעין מילון קצר על עצמי.
מיה – זוכרת מה כתבת שם?
שפרה – אהבה, בית, גוף, דת…
מיה – כן, עכשיו אני נזכרת, זה היה לגמרי לא צפוי. תגידי, מה עשית שם בכלל במחלקה הזאת לעיצוב תעשייתי? היה ברור שאת בנאדם של מילים.
שפרה – אני חושבת שבלבלתי בין הרצונות שלי ושל אמא שלי, שעלתה ארצה לבד בגיל 18 כדי ללמוד בבצלאל ועזבה כדי להתחתן ולעשות ילדים. אגב, באות למ"ד כתבתי: "לבד, כי כשהיא ביחד היא מבלבלת בין הרצונות שלה ושל אחרים." אני נותנת לך קרדיט מוחלט על השינוי התודעתי, כי בסוף אותה סדנה אמרת לי שתשמחי לשמוע ממני בעתיד והיה לי ברור לגמרי שאת מתכוונת לזה.
מיה – אני שמחה שאמרתי את זה. לי זה היה ברור, אבל אני חייבת גם לומר שאת אחד האנשים שהכי פחות מבלבלים בין רצונם לזה של האחרים.
שפרה – אני הכי פליזרית!
מיה – לא בטוחה, יותר מאוחר כשישבתי מול הטלוויזיה ודאגתי לך כל הזמן באח הגדול, ראיתי לאט לאט כמה אני טועה וכמה כוח יש לך, אבל נגיע לזה אחר כך.
שפרה – :)
מיה – פרויקט הגמר שלך בבצלאל היה כיסאות אני זוכרת, שרפרפים ליתר דיוק, וגם שם הייתה לי תחושה שזה קשור למילים.
שפרה – פרויקט הגמר שלי כמעט שלא קרה. החלפתי נושא אולי 5 פעמים. התחלתי בניסיון שאפתני לעצב מחדש את טקס החופה (התחקיר עזר לי מאוד אחר כך בספר) וירדתי מזה כשהבנתי שזה ביס גדול מדי.
המשכתי לחקור את שוק מחנה יהודה, היה לי רעיון של רוכלות שמבוססת על סחר חליפין – לא עבד, גיליתי שאנשים קשורים יותר מדי לחפצים שלהם מכדי להחליף אותם בג'אנק החביב שהצעתי להם בתמורה. אז הלכתי לאיבוד במחקר של עטיפות “שרינק" (הניילון שמצפים איתו בקבוקי משקה וכד').
מיה – את רואה? מה שעשית זה לכתוב סיפורים דרך אובייקטים או רעיונות.
שפרה – כשאת אומרת את זה ככה, זה כמעט נשמע כאילו היה לי תהליך ולא סתם גבב של רעיונות. השרפרפים אגב, נולדו בזכות הגישה הזאת. המנחה שלי, עזרי טרזי, עצר אותי באמצע שרפרף שרינק אומלל ואמר: "תפסיקי לעשות מחקרים. פשוט תבואי כל בוקר לסדנה ותבני שרפרף חדש ובסוף נבחר את המוצלחים." הוא בעצם קיבל את זה שהתהליך עצמו הוא מה שיש לי להציע.
מיה – אני חייבת לומר שעזרי גם היה הרוח הטובה מאחורי הסדנה שהעברתי לכם, הוא שכנע אותי ללכת עם מה שאני אוהבת ולא ללמד אתכם לכתוב סתם על עיצוב.
שפרה – רגע, אפשר לחזור רגע לזה שאמרת שהסדנה בבצלאל הייתה הראשונה גם עבורך? מאיזו בחינה? כי בעצם את עשית חילוף הפוך לשלי – מטקסט לצורה. ותוך כדי שאני מנסחת אני מנסה להבין למה בעצם אני זקוקה להפרדה ביניהם?
מיה – זו הייתה הסדנה הראשונה שלי בבית ספר לעיצוב, לפני כן עבדתי בעיקר עם סופרים וכותבים אחרים. המעבר שלי מעריכת ספרים לעריכת מגזין עיצוב היה שלב משמעותי. מעבר מדו-ממד לתלת־ממד. אבל המשיכה שלי ללמד כתיבה דווקא בבתי ספר לעיצוב הייתה בגלל שכל הזמן שמעתי סביבי מעצבים שבטוחים שהם דיסלקטיים ובחרו במקצוע הזה דווקא כדי לברוח ממילים.
שפרה – מעניין. אני מכירה כמה וכמה כאלה.
מיה – כולנו מכירים. אבל, בואי נחזור רגע למפגש הבא שלנו. באת אלי הביתה לסדנת כתיבה. אני זוכרת את הפעם הראשונה שבה הבנתי שהסיפור שלך לגמרי אחר.
שפרה – אני משערת שאת מתכוונת לפסקה שכתבתי על הקידוש בליל שישי.
מיה – נכון. עד לאותו רגע הנושאים שלך היו מאוד דומים לאלה של אחרים.
שפרה – השנים של בצלאל – התקופה הראשונה שלי כחילונית – היו מלאות בהתחזויות קטנות, הייתי צריכה ללמוד את הקודים מהר ולהסתוות. להשתלב. שלא יראו את הירושלמיות. ואני זוכרת שבהתחלה כתבתי אצלך איזה קטע על בחורה שיוצאת לבד לבר, וכאלה.
מיה – נכון, עכשיו אני נזכרת, ואז חזרת הביתה.
שפרה – למדתי בדיעבד את הקסם של הבית.
הקלישאה האמריקאית של Write What You Know.
מיה – את יודעת שאחד המשפטים שקראתי או שמעתי שאמרת ונגעו לי ללב היה שאילו היית מכירה טוב יותר את הקודים אולי לא היית הולכת לאח הגדול.
שפרה – כן, זה נכון. אבל זאת הייתה טעות מצוינת.
מיה – ללא ספק. אני שמחה שלא הפנמת את כל הקודים, שנשארת קצת אחרת.
שפרה – אני קצת כמו מהגרת. אבל למדתי לנצל את הפוזיציה הזאת של קצת מהצד, שסך הכול זה מקום טוב לעמוד בו אם מה שרוצים לעשות זה לספר סיפור.
מיה – כן. גם אני. ומתברר שהתחושה הזו של הגירה היא לנצח אבל מאפשרת להתבונן בדברים ממרחק מסוים. לשמוע את רחש הגלים.
שפרה – נורא מסקרן אותי המעבר שאת עשית. כי עברת ממקום שנראה לי די מוגדר וברור למקום שהוא קצת אמורפי, ושאת צריכה להגדיר אותו וליצור אותו בעצם כל הזמן. תמיד מאוד העסיק אותי העניין הזה של להגדיר בטייטל את מה שאני עושה. וקינאתי באנשים שיש להם כזה. טייטל.
מיה – הטייטל האחד הזה הוא סוג של הגנה, משהו שמהגרים הרבה פעמים צריכים. אני בסך הכול המצאתי את עצמי מחדש כמה וכמה פעמים לאורך הדרך. אבל לא באמת עברתי למקום אמורפי – אני עדיין במהותי עורכת, גם אוצרות זה סוג של עריכה. היום אני פחות זקוקה לתואר שיגדיר אותי. גם אם אני מרגישה שרוב הדברים שאני עושה סובבים סביב אותם תחומים, את החוב הגדול ביותר שלי אני חבה לספרים. הם הצילו את חיי כשהייתי ילדה.
שפרה – עם זה אני כל כך מזדהה.
מיה – אני יודעת. תגידי, אם היית כותבת את הספר מחדש היית כותבת אותו הדבר? רוב הסופרים מרגישים שהיו יכולים לשכתב את הספר שלהם עד אין קץ.
שפרה – לא. בהחלט לא. זה הגיע לנקודה ש–80% היה נכון, והמזל שלי הוא שהפכתי לאמא תוך כדי התהליך, והייתה לי הבנה אמהית כלפי הספר, שגם אם אני חותמת על 80%, זה מספיק.
מיה – מקסים, את Good Enough Mother
שפרה – לגמרי גוד אינאף. אחת התובנות המצילות שפיות.
מיה – ועכשיו גם לך יש טייטל. את סופרת.
שפרה – נכון, אבל כדי להרוויח אותו באמת אני צריכה לכתוב עוד אחד, וממנו אני כבר מצפה ל–87%.
מיה – והוא נכתב, הספר הבא? בימים אלה?
שפרה – כן! כן! יש כבר סיפור. זה הולך להיות ספר מאוד נשי. עם נשים חזקות ושוות.
מיה – נפלאה בעיני הדרך שעשית.
שפרה – גם בעיני. אני מלאת פליאה.
מיה – ואני שמחה שזה ספר על נשים, את רואה, בסוף את יוצאת לבר לבד…
שפרה – יוצאת לבד לבר – אבל ממציאה שם דת חדשה.
מיה – ושוב ישאלו אותך אם הספר עלייך ואת תגידי שהחיים שלך שימשו לך השראה.
שפרה – כמובן :)

☼ עוד מאת אנטיילד מארח: יונתן ונטורה ← אנתרופולוג בסטודיו: איך ללמד אנתרופולוגיה למעצבים?

  1. 1
    צביה קלופוט
    יום שני 28.01.2013, 10:51

    תודה ענקית על האירוח הנפלא של שפרה תענוג לקרוא את דבריה ולאהוב אותה כל פעם מחדש עוד יותר. שפרה את נפלאה ומיוחדת. המון הצלחה בכל .

כל תגובה מקרבת את הגאולה…