עיר מקלט

כמה ימים לפני ראש השנה האחרון עלה לכותרות אירוע ובמרכזו קבוצת מבקשי מקלט מאריתריאה שלא הצליחו להכנס לישראל ונלכדו ברצועה שבין שתי גדרות המערכת החדשות בגבול סיני, ללא מים או מזון. מיד נשמעו הקולות המוכרים: "אנחנו לא יכולים להכניס את המסתננים האפריקאים, אנחנו הרי מדינה יהודית". לצידם, נשמעו גם קולות אחרים: "אנחנו לא יכולים שלא להכניס אותם, אנחנו הרי מדינה יהודית". לסיפור הזה היה סוף עצוב למדי. במעין "פשרה מוסרית" בחרה ישראל להכניס לשטחה שתי נשים ונער מתוך הקבוצה ולגרש באיומים את יתר הגברים חזרה למצרים. גורלם של מבקשי המקלט המגורשים לא ברור, אבל כנראה שהוא אינו טוב במיוחד. (עוד על הפרשה אפשר לקרוא כאן)

קבוצת הפליטים לכודה בין הגדרות. מקור תמונה: אתר "העוקץ"

ואולי היה מקום דוקא לפשרה אחרת?
הפליטים נלכדו במרחב חסר הגדרה, כבר לא במצרים אבל עדיין לא בישראל. תקועים בשטח הפקר בין המבריחים שבסיני לבין חיילי צה"ל. ייתכן ודוקא המרחב הזה יכול להוות בסיס לפשרה בין המתנגדים והמצדדים בקליטת הפליטים. כשחושבים על זה, עצם העובדה שקבוצת אנשים מסוימת שוהה במרחב הזה פרק זמן משמעותי משנה את ההגדרה שלו מ"שטח ביניים" למקום בפני עצמו. עם קצת דימיון ותושיה האירוע המקרי והמקומי יכול להיות התחלה של פתרון: עיר מקלט צרה וארוכה בין הגדרות, בה ישבו מבקשי המקלט מוגנים, חופשיים ועצמאיים. לא בדיוק עיר, יותר כמו רחוב מקלט צר וארוך.

ההתחלה מן הסתם לא תהיה קלה, אבל תוך זמן לא רב היישוב היחודי הזה יוכל להתבסס בעזרת הניסיון המקומי. ישראל הרי מתגאה ביצוא הטכנולוגיה החקלאית המתקדמת שלה ובהפרחת השממה (ויש לה גם לא מעט ניסיון בשיכון כפוי של מהגרים באזורי ספר). גדרות התיל ומגבלות התנועה כמובן יוצרות אסוציאציה שמדובר בסוג של גטו או כלא, אך לא לכך הכוונה. מדובר אמנם במרחב צר למדי אבל השטח הכולל שלו לכל אורך גבול ישראל-מצרים הוא כ3 קמ"ר; פחות או יותר השטח של גבעתיים (עיר בת כ-55 אלף תושבים). גם מגבלות התנועה הן רק בכיוון מזרח-מערב, תושבי עיר המקלט יוכלו לנוע בחופשיות רבה מצפון לדרום. אפשרויות הפיתוח של עיר צרה שכזאת הן מרתקות, בכל קני המידה.

רוחב הרצועה שבין הגדרות הוא מטרים בודדים. מספיק בדיוק כדי למקם חדר או שניים ועוד יישאר קצת מעבר להולכי רגל או אופני הרים. היופי הוא שלא צריך לבזבז שטח על עמודים או קירות תומכים, כי אפשר פשוט לתלות את הקירוי בין שתי גדרות הגבול (כמו שגיבורי הפרשה כבר עשו באדיבות חתיכת הבד שסיפקו להם חיילי צה"ל). כך, מבני המגורים יבנו זה אחר זה כרכבת בשיטת "כל הקודם זוכה", וביניהם אזורים לגידולים חקלאיים. כשהיישוב יתפתח והצפיפות תעלה, יעלה גם צורך להתחיל לבנות בשכבות: מפלס תשתיות תת קרקעי (מים, חשמל, ביוב, אינטרנט בפס רחב); מפלס חקלאות על הקרקע עצמה; מפלס מוגבה של תנועה מהירה (כביש חד נתיבי בכיוון מתחלף משיקולי רוחב) ומעליו על פי הצורך מספר מפלסים לתעסוקה, מגורים, פנאי או מבני ציבור. ניצול מקסימלי של הקרקע.

גם מבחינה אורבנית הצורה הייחודית של היישות הזאת (אולי בכלל מדובר במדינה ולא בעיר?) מחייבת כמובן חשיבה לינארית, קצת כמו חרוזים בשרשרת. במרחב כל כך צר, כדי להגיע ממקום למקום אי אפשר לעקוף את השכנים, חייבים לעבור דרכם ולפגוש כל אחד ואחת מהם. בודאי יש לכך השפעה חיובית על התרבות הייחודית שתתפתח שם. וגם מנקודת מבט רחבה יותר, התפתחות של יישות שלישית בתווך שבין ישראל למצרים – יישות שתלויה וניזונה מהשכנים שלה אבל גם פותרת להם בעיה או שתיים – הנה בודאי גורם ממתן בקלחת המזרח תיכונית.
בדיוק כמו תושבי עיר המקלט, עכשיו גם ישראלי או מצרי שרוצים להעביר מסר חריף לצד השני אינם יכולים לעקוף, והם יאלצו לעבור דרך עיר המקלט ולפגוש את השכן החדש שבדרך.

כבר אמרו בעבר שגדרות טובות עושות שכנים טובים, הגיע הזמן אולי לחשוב מחדש מהי גדר טובה.

☼ עוד מאת יובל אצקסון ← להגיע לפנטהאוז

  1. 1
    יום שלישי 25.09.2012, 3:04

    היי יובל, מחשבה מגניבה. עוד אף פעם לא השתמשתי בתואר הזה עבור פוסט אבל זו פשוט פנטזיה מטורפת שכשאתה משחק איתה בראש זה מעקצץ ומצמרר. גם כתוב מעולה.

  2. 2
    יום שישי 28.09.2012, 11:50

    אבנר תודה. בתור תושבי פנטזיה מטורפת, קצת חבל שנהיינו כאלה שמרנים בפתרונות שאנחנו מציעים לבעיות.

מי שמגיב מגניב!