האם כדורגל הוא אמנות?

בשלש השנים האחרונות ראינו, אוהבי הכדורגל ואני ביניהם, את אחת הקבוצות הכי אטרקטיביות ששיחקו אי פעם את המשחק. מדובר כמובן על ברצלונה של פפ גווארדיולה.
במהלך התקופה הזאת, כל גבול נפרץ: ביצירתיות, בטכניקה, בראיית המשחק, בשמחת המשחק, ביופי הצרוף. בכל כמה משחקים זכינו לתצוגת תכלית חדשה. משחק הצירופים של בארסה, הידוע כ״טיקי־טאקה״, הוכח מעל לכל ספק כיעיל וכמביא תארים בנוסף להיותו כה אסתטי ומענג לצפיה. ושוב ושוב נישאה בפי הפרשנים המילה היחידה שנמצאה מתאימה לתאר את כל זה: ״אמנות״.

ברצלונה וכדור מפרפר ברשת

CC BY-NC-SA 2.0 arol.vinolas

אך האם הכדורגל הוא באמת אמנות? האם נכון להשכין אותו תחת אותה מטריה יחד עם הציור, הפיסול, המוסיקה, התיאטרון, הספרות והארכיטקטורה? והופס, הגענו שוב לביצה הטובענית – ״מהי אמנות?״. אז בואו ננסה עיקוף קטן, כי עם כל הכבוד לשאלה זו, ויש הרבה כבוד אליה, לעומקה כבר לא נרד היום וכאן.

הדרך שאני מציע בשביל לבחון את היחס בין כדורגל ואמנות היא הפוכה – בואו ונשאל: למה כל כך חשוב לפרשנים ולאוהדים לקרוא למשחק אמנות? האם מדובר על בלבול סמנטי עם המילה אומנות (על הבדלי המשמעות בין שתי המילים ראו את הפוסט המצויין של עדי אהרוני באאא)? האם זוהי דלות השפה העברית שלא נותנת לנו מילה טובה אחרת לתאר מעשה יצירתי אסתטי? אולי כדורגל הוא בעצם עיצוב?

נראה לי שהסיבה שמשתמשים כל כך הרבה במילה ״אמנות״ בקשר לכדורגל היא אפולוגטית. הרי כדורגל שייך במובהק לתרבות ״הנמוכה״ בעוד אמנות היא נושאת הדגל של התרבות ״הגבוהה״. סדר ישן, לפיו התרבות הגבוהה היא הטובה והנמוכה היא הרעה, גורם לאנשים לרצות ״להעלות״ את הכדורגל מעלה על ידי הצמדת המילה ״אמנות״ אליו. אבל הפעולה שלהם, שנועדה לטובת הכדורגל, פועלת בעצם לרעתו ולרעת כל התרבות הנמוכה. היא משמרת את הסדר הקיים, ולא מאפשרת לנו לקבל את מגוון הפעילות התרבותית באופן מכבד.
אמנות וכדורגל הן שתי אהבות גדולות שלי, כך שקשה לי לכתוב את המשפט הבא, אבל אני יודע שהוא צריך להיכתב: כדורגל אינו אמנות. וזה בסדר. הוא יכול להיות אסתטי ברמות הגבוהות ביותר ועדיין לא להיות אמנות. בעצם זה נורא פשוט – כדורגל הוא ספורט וספורט הוא עניין חברתי, פוליטי, כלכלי, דתי וגם אסתטי.
תנו לספורט להיות ספורט ולאמנות להיות אמנות. מגיע לשתיהן.

תודה לד״ר מיכאל זכים, אוהד כדורגל מושבע וידען אמנות אמיתי, על שהאיר את עיני בנוגע לשאלות אלה.

☼ עוד מאת אבנר פינצ'ובר ← הכל בסט

  1. 1
    אלמוני לכאורה
    יום שני 27.08.2012, 2:15

    מאיפה שאני מסתכל נראה שאומנות זאת הגדרה שנותנים לכל דבר שמבוצע ברמה גבוהה, בין אם זה כדורגל או ציור.
    הרי אם אצייר את זה (על דף לצורך העניין) –
    O
    \|/
    \ /
    קשה לי להאמין שיימצא מישהו שיקרא לזה אומנות, על אף העובדה שזה ציור.

  2. 2
    מרמיט
    יום שני 27.08.2012, 10:24

    ומה דעתה של ועדת הקריטריונים על אמנויות לחימה?
    אמנות, או לא?
    גם באנגלית – martial arts – אז עכשיו נאשים את דלות השפה האנגלית?

    אז אני יכול לעקוף את השאלה "מהי אמנות" מהצד השני, להכריז שכל דבר שנעשה מתוך התכוונות ל"איכות" (רומנטית+קלאסית, במושגי פירסיג) הוא אמנות, ולקבוע שהכדורגל של בארסה הוא לא פחות אמנות מכל מופע בלט או אופרה, *בנוסף* להיותו ספורט ברמה עילאית.

    אפשר אולי להקביל את זה לשאלה אם פופ הוא אמנות או בידור. שאלה שאפשר לענות עליה: יש ויש, גם וגם,* ומה זה בעצם משנה.

    (* "ואכן, רבים מהאמנים הם אומנים ולהפך, כי לעתים מעשה אמנות הוא מעשה יום-יום.")

  3. 3
    יום שבת 01.09.2012, 19:46

    אלמוני לכאורה ומרמיט,
    ראשית סליחה על התגובה המאוחרת.
    @אלמוני לכאורה – אייתת אומנות ולא אמנות – לאיזו אחת משתיהן אתה מתכוון? שוב ממליץ על הפוסט של עדי אהרוני.
    @מרמיט – לגבי הצורך בהגדרות – לי אישית הניסיונות להגדיר (שבד"כ לא מסתיימים בהגדרה חד־משמעית) עוזרים לחשוב על מה שאני עושה, ועל כן אני מנסה שוב ושוב ונראה לי שזה כן משנה. אני יכול להבין ולקבל גישה שמסתייגת מכל הניסיונות האלה ורואה אותם כחסרי חשיבות. עם זאת, אצלך בתגובה אני מזהה מצד אחד את הרצון לא לקבוע קריטריונים ומצד שני קביעה של קריטריונים בעצמך. כך שאני לא לגמרי מבין את עמדתך בנוגע להגדרות/קריטריונים.
    ספציפית לגבי אמנויות לחימה – את חלקן ודאי הייתי מגדיר כמחול ולכן כאמנות, ואת חלקן לא, תלוי ברמת ההבעה שיש בהן (נראה לי שהבעה זה תנאי לאמנות).

  4. 4
    מרמיט
    יום שני 03.09.2012, 16:18

    תודה על התגובה, אבנר.
    צודק לגבי העמדה הלא-חד-משמעית שלי לגבי קריטריונים.
    והקריטריון שהצבת בסוף – הבעה כתנאי לאמנות – מעורר מחשבה ונשמע הגיוני.

  5. 5
    יום שני 03.09.2012, 20:53

    תודה מרמיט.

  6. 6
    אבירם מאיר
    יום חמישי 20.09.2012, 13:24

    אבנר, ישנן אמנויות שבעבר הרחוק לא הוגדרו ככאלה
    אלא במרחק ובפרספקטיבה של זמן הפכו לאבני דרך תרבותיות
    והאבולוציה לצד התפתחות טכנולוגית, תעשייתית ואנושית הפכו אותן לאמנות
    אפשר גם לומר שבעיני המתבונן אמנות נמדדת על פי אמות מידה סוביקטיביות
    וכמובן (כמו במקרה של פלה, או אולי מסי) יש אנשים שהפכו את האהבה שלהם
    או העיסוק שלהם או אפילו את המקצוע שלהם לרמת וירטואוזיות כזו
    שאפשר לקרוא לה אמנות, ימים יגידו..
    הרי (בלי שמות) לא לכל שיר בגלגלצ ראוי לקרוא אמנות וללא ספק יש
    יצירות מוזיקליות (לא רק קלאסיות) שאין ויכוח שהן אמנות ברמה גבוהה ביותר
    בכל אופן, מחשבה יפה. אני חושב שהיום חיבורים כמנו שאתה עושה והעלאת הנושא לדיון
    בעצם השאלה הזו, מכשירים את הקרקע כדי שזה יקרה, זה בצעדים קטנים

  7. 7
    יום שבת 22.09.2012, 15:57

    היי אבירם, קודם כל תודה. על איזה אמנויות אתה מדבר שבעבר לא נחשבו אמנות? פיסול וציור פרה-היסטוריים? או צילום בראשית ימיו? אשמח לשמוע יותר על מנת להמשיך לחשוב על העניין.
    לגבי מסי או פלה, האם אתה חושב שנכון לקרא להם אמנים? אולי אומנים? עם כל אהבתי למסי, זה פשוט מרגיש לי לא נכון למקם אותו שם. גאון ווירטואוז בטוח כן, אבל נראה לי שלא בתחום האמנות. מה דעתך?

  8. 8
    אבירם מאיר
    יום ראשון 23.09.2012, 20:38

    אבנר, אני כמובן לא חושב שכדורגל זו אמנות.
    לשאלתך ויטראז' פסיפס, ציור בקירות בזיליקות, כדרות ועוד.
    כל אלה הפכו לאמנות מאות שנים אחרי, כך שמי יודע..

  9. 9
    יום ראשון 23.09.2012, 20:46

    היי, מעניין. באמת קדימה קשה לדעת או לנחש. אבל לפחות אנחנו מסכימים על ימינו :)

  10. 10
    יום רביעי 24.10.2012, 0:43

    http://youtu.be/xlXJClDQQKA

    ישר חשבתי על קנטונה…הוא תמיד עשה אמנות גם בתור שחקן (קיסר) ועדיין עושה אמנות…

  11. 11
    אברהם רובין
    יום ראשון 28.10.2012, 13:33

    כיוון אחר וקצת יותר ציני להבנת הסוגייה הזו הביא רבינו תאודור אדורנו, שעסק בביקורת תרבות ההמונים–וראה את האומנות והספורט בעולם המודרני כמוצרי צריכה לכל דבר. אדורנו האמין שמשחק הכדורגל שקף את התחרותיות הברוטלית של השוק החופשי — או לפחות סיפק את הפיקציה האידיאולוגית שהתחרותיות הזו אכן קיימת בכלכלה הקפיטליסטית. במובן זה אדורנו היה רואה בשימוש במטאפורות אסטתיות לתיאור מהלכי המשחק, או המשחק בכללותו, ניסיון לטשטש את העובדה שמדובר בהפקה פונקציונלית ומתוקתקת למשעי המבוססת על עקרונות ארגוניים-רציונליים-אינסטרומנטליים. הכאוריוגרפיה שעל המגרש היא לא יותר מהתקה של עקרונות התרבות הארגונית הקפיטליסטית שבה לכל שחקן ישנו תפקיד ספיציפי על המגרש ושחקן מחליף למקרה שיפגע. אדורנו אף גוזר גזירה שווה בין המציאות על המגרש לבין הרומן "ז'ולייט" של המרקיז דה סאד המתאר מציאות שבה יחסי מין–האקט האינטימי הביותר לכאורה, מיוצג כסדרה של פעולות מכניות, יעילות, ומתוזמנות –שבהן לכל נקביה של ז'ולי יש יעוד.
    מיותר לציין שאדורנו היה אליטיסט חסר תקנה שמצא בכל תופעה תרבותית ביטוי לרוע המוחלט שפשה בעולם המודרני…וגם תמיד מצא דרך לקשור כל סיפור לנאצים ולשואה (כמו כל ישראלי טוב), ככה ששווה לקחת כל מה שהוא אומר בערבון מוגבל.

ידעתם שבכלל אומרים 'תגובית'?