את יונית נעמן

בגרות

הבניינים של פעם עשו כבוד למשחקי ילדים. אצלנו בשכונה הייתה רחבה ענקית, עם מרצפות מבטון, גם מלפנים וגם מאחור, שרק מתוך ציות לאיזה חוק לא כתוב של תחזוקת שעות מנוחה, חיכתה לשעה ארבע אפס אפס כדי להתמלא במְשחקים/ות. לא שאצלנו בשכונה הייתה תרבות גורפת של שלאף שטונדה, אבל אף אחד לא רצה להסתכן בהחרמת כדור על-ידי שכנה זועמת, וממילא שעות שתיים עד ארבע היו מופקעות מסורתית לטובת ארוחת צהרים ושיעורי בית, בהכרח בסדר הזה. לבנות היו כמובן קלאס, גומי וחבל – שזה קלאסי, ולבנים היו תעסוקות אחרות, שהרחיקו אותם לרחבת הדשא המרובעת (לא בקטע נוסטלגי: איפה אפשר למצוא עוד כאלה מדשאות? בחיי שבבניינים של פעם, בפריפריה, עשו כבוד למשחקי ילדים). אבל היו גם משחקים מעורבים, ללא אפליית מין, צבע, גיל או מגדר, שהתנהלו לפי מיטב חוקי הז'אנר, בהתלהבות שיא כולל אקסטזה, כולל בריונות כולל חריגים.

אחד האהובים עליי היה דירה להשכיר. למיטב זכרוני, זה התנהל ככה: ארבעה ילדים בארבע קרנות של ריבוע, כל אחד בעל דירה. באמצע, גולם במעגל, עומד/ת ילד חסר פתרון דיור, שניגש לפי הגיון פנימי כלשהו כל פעם לקרן אחרת ומתדפק על דלתות הדירה המדומיינת. "יש לך דירה להשכיר?" הוא/היא שאלה. ובעלי הבתים, בנדיבות או בשרירות לב מכריזים "כן" או "לא" או מוטב פוצחים באיזה דיון ענף שכולל שאלות תם על צרכי המתעניין ועל תכונות הדירה שבנידון ושמטרתו להסיח את דעתו של המתדפק. בינתיים, קורה דבר מעניין, כי כמה זמן כבר אפשר לשהות באותה קרן הזווית? בזמן שמאותגר הדיור נושא ונותן עם בעלת הבית שממול או באלכסון, שניים מסדרים במבט איזו עסקת סוופינג, ואצים רצים לתפוס את זה את ביתו של שכנתו. הילד/ה ההומלס/ית, תמצית חייה היא דינמיות. הוא צריך להזדרז ולתפוס את אחד המקומות שהתפנו ולו זמנית, תוך שהוא מהמר על הריצה הקצרה יותר לזווית הקרובה למקום עומדו, ולהשתקע במשכנו החדש. אמנם לזמן קצר, כי אם לא לוקחים סיכונים, אין משחק. וחוזר חלילה, חזור ורצוא ושוב. עד שנמאס ומחליפים משחק או עד שקול אֵם בוקע מאחת הדירות מסמן את זמן ארוחת הערב, ואליו מצטרפים כמו בקנון שֵמות כל הקולות משביתי השמחה האחרים או עד שמתלקחת פתאום איזו מריבה עקרונית או קטנונית ומי בכלל רוצה יותר לשחק.

כשגדלנו ועברנו לגור בתל אביב, גילינו שסוופינג או סקווטינג לא מתרחשים בכזו קלילות, בטח לא בריצה, ושאף אחד לא מוותר על הדירה שלו, בטח לא בשביל איזה הומלס. במשחק הזה לא לוקחים סיכונים, כי אז הוא עשוי להיגמר. כשבגרנו ועברנו לגור בתל אביב, גילינו ששכר דירה הוא דם ויזע, ושבעלי הבית יכולים להשכיר לנו חורבות מתפוררות, ושאנחנו שוכרים אותן מהם כמעט בשמחה, משלמים בכל שנה יותר כסף על פחות דירה. גילינו שאנחנו כבר לא בכאילו, שאנחנו מתחרים על הצע זעום, מציעים שוחד לבעלי הנכס או לדיירים שמכריחים אותנו לקנות מהם ריהוט כעור או מזגן מטפטף שבעל הבית אילץ אותם להתקין על חשבונם. גילינו שאנחנו מסוגלים לשלם הרבה מעבר ליכולותינו, רק כדי לא להישאר במרכז הריבוע ולהתחנן על נפשנו שמישהו יתן לנו לגור. אחרי שכבר צברנו קצת ניסיון נדל"ני, וריצות אחה"צ המיוזעות המלוות בצחוק מתפקע נרקבו מזמן בעיסת זכרונות הילדות הדביקה, הגיעו הומלסים אמיתיים לעיר. כאלה ששוכבים על ספסלים ושותים לשוכרה או כאלה שמסתובבים עם עגלות ואוספים לתוכן טובין, שנראים לנו פעמים רבות חסרי ערך, אבל מה אנחנו מבינים בערכים.

באייטיז, כשלהורים שלנו היו דירות צנועות אך מספקות, שהם קנו בסבנטיז בתנאים הוגנים (אז לא דיברו על דיור בר השגה, אבל כן על זוגות צעירים) אהבנו להעמיד פנים שיש לנו או אין לנו דירות. היינו שואלים אחד את השני: "כמה חדרים?" "הנאה המטבח?" אז לא ידענו מה זה "מחולקת" ולא התעניינו יותר מדי בריהוט. בתקופה ההיא, כשמפעלות הבניין הציוניות דאגו לשכן את הורינו, על טפיהם וערימות תקליטי הוויניל שלהם, כדי לסייע בבניית שכבה של מעמד ביניים מרוצה מהחיים, היה קל יותר להעמיד פנים. אז, כשתינוקות נולדו עוד אמרו עליהם שהם כבר לא יילכו לצבא, וחשבו משום מה שנישואים מעורבים מאיצים את פעולת כור ההיתוך. בימים ההם, יום המשפחה היה יום האם, וקראו לנו עדיין בשם כולל עדות המזרח. אבל גם אז, כמו היום, למרות שהיינו סוג של מעמד ביניים, הסיכויים שלנו להתברג במרכזי קבלת ההחלטות היו קטנים מדי. לפחות היו לנו דירות והיו לנו רחבות בטון שספגו בגבורה את אימוני הדרוויניזם החברתי של שעות אחר הצהרים.

☼ עוד מאת אנטיילד מארח: יעל בודשר ← הרגע בו הבנתי שאני לא יודעת כלום

  1. 1
    יאיר
    יום שישי 06.07.2012, 16:39

    מצויין . מצויין . מצויין . תכתבי עוד

תגיד/י את זה…