לשטוף את העיניים

בתחילת המאה ה-20 הצלם, הסוציולוג והמורה לואיס היין (Lewis Wickes Hine) פנה לצלם את המהגרים המגיעים לשערי ארצות־הברית, לאליס איילנד (Ellis Island). עם מצלמה בפורמט 5X7, פלאש מגנזיום ומה שנראה כרצון טוב ואמפטיה היין צילם את המהגרים המחכים (ומקווים) עבור האישור להכנס. צילומיו ידועים באנושיותם. כלומר, בכך שהצילום מראה אדם המביט למצלמה ולא מצלמה המסתכלת ב'סוג של בן אדם'. היין ביקש ללמד את תלמידיו לראות את האיש שמולם.

בעמוד הערך Ellis Island בוויקיפדיה ישנם שני סרטונים מהתקופה, כשהאי היה פעיל כתחנה של מחלקת ההגירה האמריקאית. אחד מהם מתחיל בצילום של אוניה המתקרבת ליבשה. איטיות וקסם שהם שילוב טכנולוגיות דאז של ספנות, של צילום ורומנטיקה. עיון מקרוב יותר – מעבר לסרטון שחור־לבן מ-1903, שככל הנראה מבוים ולו רק בגלל נוכחות הציוד על הרציף – יעלה בוודאי סיפורים נוגים פחות, טעונים יותר. ועדיין, כשהפרספקטיבה שלי מגיעה מההיסטוריה של הצילום ולא מההיסטוריה של ארצות־הברית, היה לי בזה משהו נעים לצפיה. בשוט הבא הולכים המהגרים לתוך הפריים (מבטן האניה?) והחוצה מממנו. כעבור כמה רגעים הבנתי שיש בי דריכות שמורגלת כנראה מצילום תיעודי של היום – ציפיתי שמישהו יזרוק משהו, מישהו ירוץ, מישהו יפול, משהו יזיז ויטריד את קו המצלמה.

מצלמות וידאו רועדות, סמארטפונים, עדויות – סיפורי חיים שהם המרכיבים את המציאות שלנו – זה כמו לשטוף את העיניים בים, במים מלוחים שצורבים.

☼ עוד מאת גילי זיידמן ← גוונים של אפור

מי שמגיב מגניב!