להעלות תמונה

לא פעם כשאנחנו נזכרים בסיטואציה, אנחנו רואים אותה מנקודת מבט שונה. כאילו אנחנו מישהו אחר, שמרחף קצת מאחור, קצת מלמעלה, ומשלב את הדמות שלנו במראה המתרחש. כמו בחלום, ישנם מעברים מעורפלים בין המבט שבאמת התקיים דרך העיניים, למבט הרחב יותר, שבעצם אף פעם לא יכולנו לראות. היכולת הזו לצאת מעצמנו היא מופלאה, המוח כנראה יודע טוב יותר מאיתנו להשלים את החסר. את אותה היכולת אנחנו מייחסים לפעמים לצילום, כאילו הוא באמת יכול לתת תמונה מלאה – המבט על המצולם נתפש כנקודת מבט חיצונית ונקודת מבט שכזו אנחנו לרוב מפרשים כאובייקטיבית.

באמירה כוללת, הצילום מציג את המציאות כפי שהייתה, לכאורה. למעשה, גם כאשר זו הכוונה, הצילום לא מניח למציאות להתקיים כמות שהיא, ונושא אותה הלאה אל איזון עדין בין האובייקטיבי והסובייקטיבי. אובייקטיבי שכן ניתן לנו מושג על נראות הדברים כפי שהיו, סובייקטיבי משום שנוכחות המצולם ממשיכה להתקיים דרך זוית מאוד מסוימת של הצלם. התחימה של פיסת מציאות, כמו המעבר מתלת מימד לדו מימד מבדילה את המצולם מהסדר הטבעי והרציף שקיים, והופכת אותו לתפקד כמשהו אחר, מנציח ומשנה בו זמנית. בהתאם למה שהצלם מרגיש לנכון שפת הצילום יכולה ללחוש או לצעוק; אותם דימויים יכולים לומר דברים שונים לחלוטין. כשם שאת אותן מלים אפשר לסיים בסימן שאלה או בסימן קריאה. בחירת נקודת המיקוד, עיצוב הקומפוזיציה הן רק דוגמאות לצורות התבטאות. מושא הצילום מחובר לאופן ראייה, לרבדים מופשטים שמרפרפים בתוך הצילום. כמו גלים של זכרון, נרטיב שצף ונעלם ולפעמים צף שוב ובצורה מסוימת נשאר.

הניסוחים האלה אשר באים להגדיר במלים תהליך של יצירה, נכונים למעשה לדיבור כללי על אנשים. רובם ככולם לא צריכים להתאמץ כדי לפרק מכלול, או לחבר תפזורת. עשייה אמנותית מונעת מתוך חיפוש ובמקרים מסוימים אף מחפשת את החיפוש, וכך גם בחיים. ההתעסקות עם רגשות, תחושות לא מוגדרות לחלוטין, הצילום נותן לתחושות הללו גוף, דימוי המובנה בתוך פריים. אם נדמה את פעולת הצילום לעפעוף הריסים נראה שאפשר לפרש את המציאות באופן שונה בכל חשיפה, כל זמן שאנו פותחים משהו בתוכנו כדי לראות.

☼ עוד מאת גילי זיידמן ← לקרוס לתוך משמעות

  1. 1
    יותם ס.
    יום ראשון 24.01.2010, 23:45

    ממש מקסים. הסוף עשה לי תחושה כזאת שמרגישים כשרואים איזה סרט טוב. "כל זמן שאנו פותחים משהו בתוכנו כדי לראות".

  2. 2
    יום שני 25.01.2010, 20:14

    זה קשור אבל רק בערך: אני מוטרדת תמיד מכמה אנשים רואים אחרת את שאריות הפריים. את מה שמחוץ לפריים. לפעמים נדמה לי שמה שאני רואה זה מה שגם אחרים רואים, וכל כך קשה לי להפרד מהמחשבה שזה משהו אחר בכלל.

  3. 3
    גילי
    יום שני 25.01.2010, 23:50

    אני חושבת שהראיה השונה את מה שמחוץ לפריים, היא אחת הסיבות שאנחנו רואים אחרת את הפריים עצמו. כלומר, הראיה השונה שלנו את המציאות גורמת לנו לתחום אותה ולהבין אותה באופנים שונים. אם הבנתי אותך נכון אז אולי לא צריך בכלל להפרד, לכל איש יש שם ולכל פריים (כמעט) יש מלבן.
    ואם בשמות עסקינן, יותם ס. – תודה על הקישורים בין המחשבות שלי למחשבות שלך על סרטים ופסקולים.

  4. 4
    יום שני 25.01.2010, 23:56

    ממש מקסים. אהבתי גם את הכותרת. לא לצלם, לא לקחת, אלא להעלות תמונה. אני תוהה – לאן התמונה עולה? לעין השלישית?

  5. 5
    יום חמישי 28.01.2010, 18:09

    אני חושבת שאני לא הסברתי את עצמי טוב – הכוונה היתה שקשה לי מאוד להתמודד עם זה שאנשים רואים את חוץ הפריים אחרת ועוד יותר קשה (וזה בעצם אותו דבר) שאת פנים הפריים רואים אחרת. עם כל האהבה שלי לפלורליזם ושונות :)

  6. 6
    יום חמישי 11.02.2010, 10:39

    יופי של פוסט.
    עונה על שאלה שהיא לפעמים מהותית "למה לעשות משהו שמישהו עשה כבר טוב יותר".
    כי כשאתה עושה את זה, לא רק התוצר מוגדר בנקודת הסיום, אלא כל התהליך שאתה עברת. והוא בהכרח שונה מכל מה שמישהו אחר יצר.

    אני מניח שפשוט דברים שהם אומנותיים וטובים להפליא הם כאלה שיוצרים תהליך שמאוד מובן (מובן לא במובן שהוא מבין את הכל אלא שהוא מצליח לקבל משהו מתוך התוצר) ומענין את הצופה.

הערה, ביקורת, פרשנות - הכל הולך…