את שוע בן־ארי

בעקבות האחד במאי

אני רוצה להקדים ולומר שהדברים הבאים הינם בגדר הכללה, ואינם פרי מחקר או סטטיסטיקה מדוקדקת. המחשבות שלי הן תוצאה של נסיון אישי של חברים ושלי והלוואי הלוואי ואני טועה בגדול.

אחרי שהאחד במאי הביא איתו ים של סטטוסים ומודעות בפייסבוק על יחסי עובד-מעביד ועל זכויות עובדים שנרמסות עדין ב־2012 במפעלים הרחק בפריפריה, אצל עובדי קבלן, אצל עובדי משק ביתי; אחרי שצפיתי בקמפיינים מבריקים ובמודעות מתוחכמות מכל העולם בנושא, אני רוצה לשאול: באמת?! אתם באמת חושבים שזה לגיטימי לעסוק בזה? וכשאני אומרת אתם – אני מתכוונת לאותם בעלי סטודיואים לעיצוב ולאותם מנהלי צוותי קריאייטיב במשרדי פרסום שעסקו בבריפים האלו.

לרוב הם סטודנטים לעיצוב, לרוב מבריקים, שטיפסו מעלה מעלה בסולם והגיעו לעמדות של כח. היית חושב שנסיונם האישי יעמוד נר לרגליהם מול עובדיהם – אבל לא.

כיצד יתכן שבתחום, שבוא נאמר בהכלל גסה, מתעסק עם החמאה של החיים, המעצבים השכירים מועסקים בתנאים מבזים שלא רחוקים מתנאי פועלת באיזה מפעל אי-שם. לא שאני חושבת שלא צריך לשנות את תנאי הפועלת, אלא שיש דיסוננס כל כך גדול בין התחום לתנאי המועסקים בו שזה נדמה עד כבלתי אפשרי.

חוזה? מיותר. שעות נוספות? מה פתאום? ארוחת צהריים? מול המחשב. וזה תמיד מלווה כמובן בציפיה (שעולה לרוב בראיון עבודה) ש"אצלנו העובדים ירגישו את פעמי היצירה, שהם לא יקומו ויפילו את העיפרון כשהשעון מורה על שבע, פה זה לא בית חרושת שמחתימים כרטיס". – למה בעצם?

למה אחרי יום שלם מול המחשב, שאני לא אקום ואלך לחיות את החיים האמיתיים שלי: משפחה, חברים ובית. למה אחרי יום שהתעסקתי עם אסתטיקה ויופי, עם המותרות של החיים – אני לא אתן קצת לעצמי? למה עדיין ב־2012 בישראל בקשה לתשלום עבור שעות נוספות נתפסת כבלתי לגיטימית? איך זה קרה? ולמה קהילת המעצבים מתעסקת בזוטות במקום להתעסק במאבק יומיומי של מעצבים, מאיירים וארטים להמנע משעבוד. יום יום אני עוקבת אחרי מנהלי משרדים שמספרים למראיין בעיניים מצועפות, על תהליך היצירה של מיתוג זה או אחר, חלקם אף מגדילים לעשות ומוציאים ספרים על פועלם – רק שהם שכחו שבדרך למיתוג החדשני ולקמפיין המדהים, הם רמסו זכויות אדם. אז פעם הבאה, לפני שהם מעצבים כרזה מגניבה עם עיצוב נקי ומתוחכם עבור פליטי דרפור, ארגון זוכרות או כל עמדה וולנטרית חשובה אחרת – שיסתכלו קרוב יותר, לאנשים האלו שלצידם, שיושבים מאחורי המקים הלבנים – קוראים לזה עובדים. ויש להם זכויות.

☼ עוד מאת אנטיילד מארח: טימור סולומון ← הרווח בין עיצוב למציאות

  1. 1
    ארז
    יום חמישי 03.05.2012, 8:31

    מסכים עד מאוד.
    בתור אחד שעובד בארץ ובחו"ל, אין להשוות את הפערים
    מעצבים מישראל מצפים מראש לתת-תנאים.
    רובם לא מודעים שהדברים יכולים להתנהל אחרת וטוב יותר עבורם.
    well said

  2. 2
    טל/מעצבת
    יום חמישי 03.05.2012, 11:19

    רק רוצה להגיד שמנסיון, דווקא המקומות ה"יוקרתיים" לכאורה
    הם המזלזלים העיקריים בבוגרים המצטיינים שנשלפו זה עתה
    הנושא מבורך

  3. 3
    אילה
    יום חמישי 03.05.2012, 17:13

    מילים כדרבנות, אכן הצביעות נושכת

  4. 4
    יום ראשון 06.05.2012, 11:50

    רק התאגדות ופעילות מתוך האיגוד יכולות להניב תוצאות. ברגע שלא כל המעצבים חברים בקהילת המעצבים ופועלים מתוך הארגון על מנת לשנות את סדרי העדיפויות שלו ולקבוע סדרי פעולה, אין כח מרוכז. מציע לכם להיעזר בתנועות כמו "כח לעובדים" על מנת לשפר את ההתאגדות ולהתחיל במאבק.

הערה, ביקורת, פרשנות - הכל הולך…