כיכר ציבורית, כיכר לחם וסולידריות

כשכיכר העיר ריקה מציבור היא אינה מקום אלא רחבה, מרחב. היא נעשית למקום כאשר הציבור מתכנס בה ומקיים בה פעולה-אתיקה משותפות. המילה כיכר מצביעה על משהו עגול. אבל עגול זו רק הצורה. הצורה העגולה מאפשרת לציבור להתכנס סביב עניין משותף ולחלוק בו באופן סולידרי. גם כיכר לחם (שנאפתה בימי קדם עגולה) היא כיכר שחולקים יחדיו.

 שורותיי אלו הן הקדמה קצרה לשני קטעים של אדם ברוך שאני מבקשת לצטט.

הראשון נכתב בדצמבר 2004, בעקבות פסיקת בג"צ לפינוי מאהל המחאה שהוקם בקריית הממשלה (אחרי שכבר פונה מכיכר המדינה שנה קודם). לאחרונה ציטטתי אותו גם במאמר לקטלוג התערוכה שאני אוצרת, "קול המון", העוסקת במחאה ובמרחב הציבורי שמכוון את הפעולה (בית אבי חי, ירושלים. פתיחה: 1.5.12).

הקטע השני הוא אחד האהובים עלי של אדם. עבדתי עם אדם עשר שנים טובות, ובכל הזדמנות מתאימה, אני שמחה להביא דברים משלו.

אדם ברוך | העליון וכיכר הלחם (זכות)

אמנם העליון הכיר השבוע בזכות אנשי "כיכר הלחם" להפגין, ובזכות למינימום של כבוד אנושי (רמת מחיה), אבל השיטה ניצחה: "כיכר הלחם" הוגדרה כמפגע תברואתי, ותסולק מקריית הממשלה. מה מעיק בהחלטה זו של העליון? מה תועה? היא מיישרת קו עם המילון הכלכלי והנפשי של נתניהו. מיישרת קו עם הכוח. היא מצמצמת את המונח "הפגנה" לכדי אירוע קצוב, ומתעלמת מכך ש"כיכר הלחם" הינה סוג אחר של הפגנה: החיים עצמם כהפגנה. העוני והקיפוח מפגינים את עצמם. ואיפה הם מפגינים? בקריית הממשלה עצמה: בתוך מרכז הכוח עצמו. אנדרטה חיה. העליון סילק אותם גם משום שהם משבשים את החיים בשטח ציבורי (קריית הממשלה), אבל האין "כיכר הלחם" חלק מעצם מהותו המופשטת והמעשית כאחד של המושג "שטח ציבורי". אין לשפוט את כיכר הלחם ככל הפגנה. כי המסר הוא עצם קיומה המתמשך. לדעתי, העליון טעה כאן, טעה בתחום המשפט עצמו, בהנחה שהמשפט ניזון גם מהלשון, השפה, חוכמת הרחוב עצמו. טעה במונח "הפגנה". לא הבין שלפניו אנדרטה חיה. טעה בהעדפת סילוקו של "מפגע תברואתי", על פני הכרה בכוחו ובחיוניותו של עוני נראה. טעה בהבנת מלוא המורכבות של המונח "מרחב ציבורי" (קריית הממשלה). המרחב הזה כולל את כיכר הלחם, באופן טבעי. כיכר הלחם היא שמעניקה משמעות למרחב הציבורי. כיכר הלחם הינה פורום אותנטי שבו מתלבנים חיינו בפועל. העליון העדיף מובן מצומצם של "סדר ציבורי". אנחנו לא משועבדים ל"סדר הציבורי". מה גם שההפרעה שם מינימלית. העליון פעל כאן כשוטר, ולא כבית הזיקוק הראשי של המיית החיים הישראליים.

["שישי", "מעריב", 10.12.04]

 …

אדם ברוך | לחם

ועכשיו, אחרי חמישים, מכל המסעות במנהטן, במינכן, בצ'לסי, במועצות המנהלים, בקסטלי, בבית אסיה, בוונציה, בין קרחוני הכסף, בערבות האינטרנט – נותר המסע הרצוי בדרום העיר בין בני אדם אוכלי לחם בעמידה.

 ["חיינו", הוצאת כתר 2002, עמ' 312]

 …

וסיפור קצר: לחמניות רוזמרין

בפעם הראשונה שנפגשנו הבאתי אתי לחמניות רוזמרין שאפיתי. "תתקשרי בשבת בבוקר ותבואי לבקר?". בשישי בצהריים אפיתי לחמניות רוזמרין. בשבת בבוקר התקשרתי. הוא לא ענה. הייתי מוכנה מכף רגל ועד ראש. הלחמניות היו ארוזות בנייר חום. היינו מוכנות, והוא לא ענה. ישבתי עם חבר וכרסמנו את הלחמניות. אבל בשעת אחר צהריים מוקדמת הטלפון בחדר שלי צלצל. ניפיתי את הקמח מהבגדים ונסעתי אליו. עליתי במדרגות לקומה השלישית. הוא פתח לי את הדלת. "ברוכה הבאה". "הבאתי לחמניות שאפיתי". "תשתי ברנדי?" הוא שאל. לזה אני לא זוכרת מה עניתי. אני חושבת ששתיתי. שוחחנו ארוכות. זו היתה אחת השיחות המרתקות שנהלתי עד אז בחיי. אחר-כך, אתו, כולן היו מרתקות.

שנה אחרי שנגס בלחמניה הוא אמר לי שבגלל הלחמניה, כמובן שבגללי, אבל בגלל הלחמניה, הוא מיד ידע.

כשהיה חולה ושכב ללא הכרה, הבאתי לו ביום שישי חלה טריה שיריח, וידעתי שידע.

☼ עוד מאת מורן שוב ← אבּרקדבּרה

  1. 1
    יום שלישי 03.04.2012, 10:52

    מקסים ועצוב. חלוצת פלוגות הלחם, אחרייך.

  2. 2
    ורדן
    יום שני 09.04.2012, 20:58

    קולו החסר זורם דרכך

ידעתם שבכלל אומרים 'תגובית'?