את שירי הראל אלבו

מטריות מתות

מה שסימל אצלי במשך שנים את תחילת החורף היה המטריה הראשונה המתה שראיתי בשולי המדרכה.

מכירים? זה מתחיל במטריה אחת, וככל שהחורף מחמיר (בואו נגיד שברגע שהמדף בארון, זה שמול העיניים, עמוס פתאום בחולצות עם שרוול ארוך, בריח של ארון, כי רק הורדנו אותן מלמעה, שם התחבאו בחודשים האחרונים) רואים עוד ועוד כאלה.

אני נזכרת באופן ספציפי במטריה שחורה אחת, מאלה שקונים ב9.90 במכולת, כזו שרוח אחת קטנה הופכת אותה לעכביש ענק ורטוב. ואיך שאני חולפת על פניה, אני יכולה בקלות לדמיין את האיש הנחמד בחליפה הנחמדה, שהותיר אותה שם לגסוס לבדה, ורץ עם התיק של הלפ-טופ מעל הראש כדי להגיע למשרד המחוּמם מידי, רעש של מכונת אספרסו מקדם את פניו, והוא מנגב את התיק בקצה שרוולו, מקווה שלא נכנסו מים. מטריה שחורה שהרבה אנשים יחלפו לידה, אולי ימעדו בגללה, ואלוהים יודע מי יאסוף אותה ואת שכמותה, ואם עולה בדעתו את אשר עולה בדעתי באשר לחייהן ולמותן.

נזכרת בזה ושוב מוצאת את עצמי יושבת מול המחשב, סגורה בסטודיו, גשם.

ודווקא יש משהו כביכול מאוד מעורר בחורף הזה, הגשם שוטף את פייסלנד בתמונות אינסטגרם של עננים, כל העצים באוף-סייד בחלון… הרבה יופי, וכלום השראה.

זו ההתבוססות הזאת בתוך המחשב מתוך הצורך להתפרנס שמכבה כל זיק של כיווני חשיבה חדשים.

לפעמים אני ממש מקווה שאיזה ברק יפגע פה בגג ושלא יהיה חשמל ואולי גם לא חיבור לרשת, נאמר… ליומיים שלושה. איפוס כזה שיאלץ אותי לחשוב על דברים כמו פעם. לקחת ספר סקיצות ולקשקש ולרשום ולהתרגש מהאופן בו נופל צל על המחק והמחדד שמונחים מולי.

כל כך הייתי רוצה למצוא את המקום הזה, איזה סדק שיאפשר לי ליצור סתם כי בא לי, או לשפוך את היצירתיות שגעשה בי עד לא מזמן (כשהייתי סטודנטית… אופס, זה כבר לפני כמעט 4 שנים) על העבודות היומיומיות הפחות מעניינות שנופלות בחלקי לאחרונה.

ואם אבחר אני לצאת עכשיו החוצה, לספוג מעט השראה, אעשה זאת בודאי בליווי המטריה שלי, שקניתי לפני 4 שנים, בשנה האחרונה ללימודים, בנסיעת עבודה לפריז (הייתה לי אחת כזו, לולא פתחתי את הסוגריים הללו הייתם עשויים להאמין שאני כל היום נוסעת לחו"ל לעשות ביזנס. אז זהו, שלא). המטריה עלתה לי 69 ש"ח, קניתי אותה בדיוטי פרי, כי שכחתי לקנות אחת פשוטה (ב-9.90) לפני הנסיעה. "למה היא כל כך יקרה?" שאלתי את המוכרת. "תראי" היא אמרה והדגימה "היא נפתחת בלחיצה" ! "כמו כל השאר" הפטרתי באדישות. "לא לא, חכי, תראי, היא גם נסגרת בלחיצה".

☼ עוד מאת אנטיילד מארח: טובי טל ← כך תשרדו את ליל הסדר

  1. 1
    כפיר דן-ארי
    יום ראשון 18.03.2012, 13:06

    אחרי שהמחשב פרץ את גבולות המחק והעיפרון זה אכן כיף גדול לחזור לשם, ולשרבט על נייר הרישום. תהייה: האם גם הדור הצעיר מאד של המעצבים (ילדינו) שגדל לעולם של מחשב נטו – האם גם הוא יראה את הערך המוסף שבעיפרון?

  2. 2
    שירי הראל אלבו
    יום ראשון 18.03.2012, 16:19

    כפיר, למרבה הצער- נראה לי שלא… מעטים מאיתנו יעמדו על זה שילדיהם יחזיקו עיפרון, וכבר למדנו ש״הרוב קובע״… נשאר רק לחכות ולראות…

  3. 3
    יום שישי 23.03.2012, 17:26

    http://www.ilanazeffren.com/Images/279-mitriot.jpg
    (מלפני כמה שבועות, כשהיתה הסערה ההיא)

  4. 4
    שירי הראל אלבו
    יום שישי 23.03.2012, 17:51

    אני לא אוהבת להעיד על עצמי בביטויים מפוצצים כמו great mind

  5. 5
    שירי הראל אלבו
    יום שישי 23.03.2012, 17:52

    אבל אכן חשבנו alike

    (-:

  6. 6
    יום שישי 23.03.2012, 18:08

    משמח לקרוא שעוד אנשים רגישים למטריות ולמחדדים ( :

  7. 7
    שירי הראל אלבו
    יום שישי 23.03.2012, 20:24

    הדברים החשובים באמת

  8. 8
    אורטל פלג
    יום שבת 31.03.2012, 0:23
  9. 9
    שירי הראל אלבו
    יום שבת 31.03.2012, 7:24

    אורטל, מקסים! אילנה, יש לנו עוד אחת!

תגיד/י את זה…