את עופר שדמי

במקום בו זורקים ספרים

"ספרים הם כמו מעטפת חיצונית ללובסטר. אני מקיפים עצמנו בהם, ואז אנו גדלים מתוכם ומשאירים אותם מאחור, עדות לשלבי ההתפתחות המוקדמים שלנו"
דורותי ל. סייאר, 1928

אחרי שכל הילדים עזבו את הבית, החליטו ההורים שלי לעבור לדירה קטנה יותר – כזו שתתאים לצרכיהם הנוכחיים. כחלק מהתהליך המייגע של להחליט מה הולך ומה נשאר, הם התחמקו במשך זמן רב מלטפל בארון הספרים המפואר בסלון. מכיוון שהארון בדירה החדשה יהיה קטן בהרבה מקודמו, אין ברירה אלא להעביר ולו חלק קטן מתוך כלל הספרים שנצטברו במרוצת השנים. לאחר שבררו את המיטב (כמידת הארון החדש, עם טיפה'לה ספיירים ככושר גידול), נותרו ערימות על ערימות של ספרים בארגזים, שיועדו למצוא את דרכם לפינת הרחוב, לכל המעוניין.

כמי שחוטא באספנות משהו, ובוודאי שמעניק את הכבוד הראוי למילה הכתובה, לקחתי את כל הספרים העודפים אליי הביתה ברגע ששמעתי על הכוונה הזדונית. קודם כל לא לזרוק, אחר כך לחשוב מה לעשות איתם מכאן והלאה. מיותר לציין שהספריה שלנו מתפקעת בעצמה מרוב ספרים, והיה ברור שחלק מהספרים הקיימים ייאלצו לצאת החוצה על חשבון החדשים. השאלות הקשות הגיעו במהרה – האם אקרא את הספר הזה שוב? האם יש סיכוי שארצה אפילו לדפדף בו פעם נוספת? כשם שמפעם לפעם אני חוזר לשמוע דיסקים מעלי אבק שחשבתי שלעולם לא אשמע יותר, מי יודע אם פתאום מאוד אתעניין דווקא בספר זנוח מסוים?

השאלות הקשות החלו כשהגעתי לעסוק באותם ספרי חובה-בכל-בית. נכון שהמחשבה לזרוק לרחוב את עמוס עוז ואלי עמיר היא בלתי נתפסת, אבל כך גם את אלבר קאמי ואת א.ב. יהושע אני לא יכול לנטוש בדיוק באותה המידה. אני יודע שיש ספרים שחשוב לי שהילדים שלי יקראו כשיהיו גדולים, אבל גם הם לא בהכרח דווקא אותן קלאסיקות על-זמניות. ישנם ספרים שאולי חשובים פחות בעיניי, ולמרות זאת אהבתי אותם יותר. איך נכון לבחור את מי להשאיר ולמי להגיד שלום?

אני לא יכול לומר שאני שלם עם מה שיצא בסוף. מה שאיפשר להתקדם קצת עם הסוגיה התקועה הזו (אחרי ההבנה שלא נקנה עוד ארון) היה נסיון לשינוי תפיסתי באשר להיותו של ארון הספרים דבר חי ונושם. נפחו קבוע, וספרים חדשים יבואו על חשבון ספרים ותיקים. אחד נכנס תמורת אחד שיוצא. אלה שנמצאים ברגע נתון על המדף מייצגים את מה שהייתי רוצה שיהיה עכשיו ארון הספרים שלי. כשם שזהותי ועולמי התרבותי משתנים עם הזמן, כך חשבתי שנכון לנהוג בתכולת הארון. אלה שנשארים הם אלה שנראים לי כרגע כנכונים. את רשימת הספרים שנותרו בחוץ פירסמתי ברשימה ששלחתי לכל חבריי ומכריי, נכונים למסירה. המחשבה שהם בידיים טובות, אצל אנשים שהיו רוצים לקרוא אותם היא די מנחמת. הספרים שלי לא מתו, הם נולדו מחדש בספריה של מישהו אחר, מגדירים מחדש ומעצבים את עולמו האישי והתרבותי.

☼ עוד מאת אנטיילד מארח: טלי ורניק ← אמונה בשנת 2013

  1. 1
    עופר וינטר
    יום חמישי 29.03.2012, 16:24

    ארון הספרים הוא חלון הראווה שלנו להציג את עולמנו הרוחני,והעולם הזה הוא תוכן שהוטמע בנו.ספרים שקראתי השאירו בימשהו ולי זה נשמע מוזר להוציא אותם מתוך עולם הרוח,או מתוך המוזיאון שלו, רק בגלל שאני רוצה להוסיף ידע. לא חייבים להחריב עולם ישן כדי לבנות חדש.אפשר פשוט לקנות עוד ספריה.

ידעתם שבכלל אומרים 'תגובית'?