את אייל דינר

בדרך

טיסות מרגשות אותי. התאורה עכשיו מעומעמת, ברדיו של המטוס "גשר על מים סוערים" וקודם לכן "בת 16" של הזמרת האמריקאית הזאת שהיה לה להיט אחד וראיתי אותה לא מזמן ביוטיוב מבצעת אותו איזה 40 שנה אחרי עם שיער לבן. גם קרול קינג שרה ביוטיוב עם ג'יימס טיילור Will you still love me tomorrow? ויותר מהקול החרוך שלה אני לא שוכח את הקמטים, את השיער המתולתל הלבן המלא, את השריטות, את הבשלות שבאה איתן.

עכשיו שיר אהבה צורב ברדיו של המטוס ואני נזכר בטיסה אחרת בה בכיתי אחרי פרידה. זה היה בטורקיש והויסקי זרם כמים באדיבות הדיילות הטורקיות. הסרטים הרומנטיים והדמעות גם שטפו ללא הרף.

עכשיו אני טס אל על. עכשיו לילה. הבחור מימיני נרדם כבר בהמראה. איך לעזאזל הוא הצליח? הסתכלתי בנוף לאט כשניתקנו מהאדמה והוא כבר התחיל לרייר משינה. כנראה יש כאלה שטיסות מרדימות אותם. אצלי סף הרגש עולה עם ההמראה, הכל חזק יותר, מחודד יותר, תובנות של תקופות בחיים, כאב חד על פרידה, משפטים שעולים בראש, הכל עולה ושוטף את הבפנים ובדרך פוגש את הפינה הרכה, המזוככת שבה הרגש פוגש את השכל, את ההבנה, יותר נכון לומר.

מה אני? יותר שכל? יותר רגש? מה שולט? עד לא מזמן הייתי בטוח שאני איש של רגש. ביום שישי עליתי למונית של הנהג הליצן הזה, כן, זה שמחקה את עידו רוזנבלום ועושה צחוקים ומוציא איזה פנס אומלל ומכריז שהגעתי למונית הכסף.

בכמה דקות שיחה איתו הבנתי שאני לא באמת עומד במקום, אני זז, גם ברגש גם בשכל, אולי אפילו בחיבור שלהם. אני כבר לא בטוח שאני איש של רגש.
טיסות מרגשות אותי.

 

☼ עוד מאת אנטיילד מארח: שוע בן־ארי ← בעקבות האחד במאי

  1. 1
    גל חרמוני
    יום שבת 24.03.2012, 22:22

    וווף, כמה אני אוהב לקרא מחשבות שהן ״כאילו כמו שלי״ שכותבים אחרים. קוראים לזה הזדהות.
    אייל יקר, אחרי שהסתקרנתי מהכותרת, ולאן היא מובילה, הצטרפתי אליך, למירוץ הבלתי נגמר, לעולם כנראה, שלך, של כולנו, של אותם הקשרים אישיים שמבקרים אותנו על כל צליל שאנחנו שומעים, ריח שמריחים או פרט שרואים. אסוציאציות רגשיות.
    מירוץ שלוקח אותנו למחוזות בכלל לא קשורים, רגשיים. מטלטלים. הזויים? אבל הם שלנו. והם בנימים הכי דקים שלנו. הם האנחנו. ההופעה של ההיא ששרה ״בת 16״ (janis ian) הייתה מהמרגשות והאינטימיות שחוויתי, למרות שנערכה בהאנגר לשעבר, מול עשרות אנשים. ובאנגלית.
    כוחן של מילים.
    הזדהות.
    והזמרת, והקהל שגדל איתה, ובא לכבד אותה, רחוקים מאוד מלהיות בני 16. וגם אתה ואני ,כבר קצת כפול מ 16. ואת ה״עשרות״ האלה תכפיל בזוגות האוזניים שהאזינו, זוגות עיניים שהביטו, ותקבל כמות בלתי ניתפסת של רגשות וזיכרונות שריחפו באולם, כשהיא חזרה וביצעה את ה ״16״ המפורסם הזה. שתפס כל אחד מאיתנו שם, באותו הרגע איתה, כאן, בזיכרון אחר ומקום אחר של הרגע בו שמענו אותה בפעם הראשונה משתפת ב״16״ שלה. והאזנו לתוים המלודיים האלה.
    כוחם של צלילים.

    והאסוציאציות לא מרפות, והן מושכות בחוטי הרגשות, ואיפה היינו ומה חוינו והרגשנו, כששמענו.
    הרחנו.
    ראינו.
    הן כאן בשביל להזכיר לנו שבמירוץ המטורף והמקביל, היומיומי שבו אנחנו חיים, אנחנו עדיין מונעים מהדברים הקטנים, ומחפשים שוב את השמחות הקטנות.
    התמונות, הקולות, הריחות.
    אנחנו בהחלט אנשים של רגשות.

    אנחנו אנשים של החיים.
    זו הדרך

  2. 2
    אבנר פינצ'ובר
    יום ראשון 25.03.2012, 13:50

    היי גל, יפה כתבת. שנים שלא נפגשנו… כיף לראות אותך באנטייטלד!

הערה, ביקורת, פרשנות - הכל הולך…