את דן לוינשטיין

Stop Trying to Hit Me and Hit Me

לפני מספר לילות מצאתי עצמי בוהה, תוך כדי הליכה, בלוגו של מסעדה כשהדבר היחיד שהסיח את דעתי ממנו היה עמוד המתכת שנתקעתי בו. המקרה המשעשע מחד והמאד כואב מאידך, מביא אותי לנקודה שלטעמי כבר הפכה לשכיחה בעולם העיצוב בכלל ובבתי הספר לעיצוב בפרט. מדובר ברגע בו אתה מבין שאינך יכול להסתכל על אותיות כבעבר, אינן טקסט, אלא אוסף צורות שבמקרה מבטאות תוכן כשמשלבים אותן בסדר מסוים. הרגע בו כבר אי אפשר להסתכל אותו הדבר על פרסומות בטלויזיה, שלטי חנויות, תפריטים במסעדות וכן הלאה – תמיד ההתבוננות תהיה מעמיקה יותר, מנתחת, כשאיכשהו ההתיחסות לתוכן עצמו נדחקת לסוף התהליך. בהתחלה כולם צוחקים על זה, "מתלוננים" על כמה שחייהם נהרסו ושהנזק בלתי הפיך, על האובססיה ועל הסלידה הפתאומית (אבל המאד הגיונית) מ-'גוטמן יד בראש'. השלב הבא אצל הרוב הוא עזיבת הנושא, כאילו לא היה, משל מדובר במשקפיים שבחרו להסיר ולהמשיך הלאה. במקרה שלי אפילו ניתוח לייזר לא יעזור, את הנעשה אין להשיב, כנראה שלעולם אחווה אחרת מידע ויזואלי. כל הסיטואציה הנ"ל מרגישה ממש כמו המטריקס. כמו המטריקס? אסביר.

תמיד שעשע אותי לחשוב שבשלב בו התחלתי ללמוד עיצוב הייתי מעין 'ניאו' שבוחר בגלולה האדומה, זה שרוצה להבין מהו אותו גירוד שמציק לו, אותו גירוד שגרם לו לתהות עד כמה רחוק ממשיכה מאורת הארנב. הרי משהו דחף אותי להגיע לזה, משהו שלא יכולתי לשים עליו את האצבע.
השלב הבא הוא השנתיים הראשונות של הלימודים – ה'אימונים', בהם אתה מנסה ומנסה, יותר חזק יותר מהר, מוצא את עצמך מנסה לקפוץ מגג אחד למשנהו ופוחד פחד מוות מהנפילה שמידי פעם מתממשת.

במזל היא מטאפורית כמו בסרט עצמו, וחוץ מפציעות שטחיות לאגו שום דבר אחר לא נפגע.
לקראת סוף השנה השלישית, חלק מגיעים למצב בו ניתן לטעום את הפירות שהניבו האימונים: זריזות הידיים והמחשבה, חדות העברת המסר, שליטה טיפוגרפית מעל לממוצע, ממש כמו להתחמק מכדורים חיים (עם שריטת כדור אחת או שניים, עדיין יש מה ללמוד). במידה מסוימת להצליח להתעמת עם ה'סוכן' בתוכך שתמידית מנסה לערער את הבטחון העצמי, להבין שאין צורך לברוח ממנו עוד. אתה חזק מולו, אולי לא שווה לו, אבל מסוגל לתת לו קרב ראוי.
השלב האחרון בסרט הראשון, בו ניאו הופך ל'אחד', הוא השלב שלא ניתן למקם על ציר זמן אקדמי לדעתי, הינו כזה שכל אחד מגיע אליו (אם בכלל) בזמן אחר. השלב בו אתה באמת רואה את ה"מטריקס של העיצוב", הרגע שכולנו רוצים להגיע אליו, רגע של שלווה והבנה שעיצוב הוא חלק ממך ממש כשם שאתה חלק ממנו, שאתה באמת מסוגל לא רק לחיות בתוך העולם שלו – אלא לשנות אותו.

☼ עוד מאת אנטיילד מארח: אור ארנסט ← "הלקוח תמיד צודק": חרב פיפיות

  1. 1
    בן אלחדף
    יום שישי 04.05.2012, 0:56

    פשוט הוצאת לי את המילים מהפה.אני חושב שהמאמר מבטא בדיוק את תהליך המחשבה ואת תחושת הדיבוק השנואה ואהובה גם יחד של כל מעצב .

תגיד/י את זה…