את לאה אהרונוביץ

החיים בשחור־לבן

לפני מספר שבועות התנסיתי – בפעם הראשונה בחיי – בצילום בשחור־לבן. צילמתי בצבע ואחר־כך המרתי לשחור־לבן. עולם חדש נגלה לעיני. עולם בלי צבע, בלי רעש. עולם שבו המתבונן שם לב לטקסטורות, לפרטים שהלכו לאיבוד בצבע אך אי אפשר להתעלם מהם כשהקונטרס ברור יותר. הזוית בה נלקחה התמונה מספרת סיפור עם הרבה יותר נוכחות.

אני תוהה איך חיי היו נראים בלי צבע – אם הייתי מתנסה בזה לפני 12 שנים כשבני נולד עם שיתוק מוחין, פיגור שכלי עמוק, עיוורון ועוד כל מיני מתנות. מה הייתי רואה לו הייתי מתחילה לצלם אותו (ואותנו) כבר אז בשחור־לבן בלי הרעש שהמציאות האיומה הזו הביאה איתה? האם הייתי מתרכזת בריסים הארוכים והיפים שלו במקום לתהות האם הוא רואה אותי, את אמא שלו? האם הייתי שמה לב לחיוך מאוזן-לאוזן במקום לתהות האם הפה יהגה אי־פעם את המילה "אמא"? האם הייתי שמה לב לאצבעות הארוכות הפסנתרניות שלו במקום לתהות האם יוכל אי־פעם להושיט יד לגעת בפניי?

בכלל, אני חייבת להודות שדרך התחביב החדש הזה של צילום אני מוצאת את עצמי מתבוננת בסביבה דרך משקפיים אחרות (לא ורודות, לא צריך להגזים). הצורך לתכנן את הקומפוזיציה של הדימוי ואפילו סתם בחירת הזוית שבה ארצה לספר את הסיפור של מה שנגלה לעיני מחייבים אותי להבין ש"דברים שרואים משם לא רואים מפה". יש יותר מדרך אחת להסתכל על מה שנמצא לנו מול העיניים. אולי אני צריכה להשקיע יותר מאמץ לנסות להתבונן בחיי בפרספקטיבה אחרת? אולי כדאי שאזוז קצת הצידה ואבחן את הקשיים שעומדים בפני? אולי מבט מלמעלה או מהצד יוכל לעזור לקבל פרופורציות?

איך עושים את המעבר המנטלי לבחינת המציאות בשחור־לבן, בלי רעש? האם כשאסתכל על בני בפעם הבאה אוכל לתת מקום להרגשה הפשוטה והכל־כך בסיסית של אהבת אם לילדה מבלי לחשוב על הכאב שהרגשתי לפני רגע כשניסיתי להאכיל אותו והיה לו כל כך קשה שנדמה היה שכל כפית באה על חשבון נשימה? האם אוכל להסתכל על בעלי ולהיזכר בעיניים שהצטלבו בזמן החופה וחייכו במקום לראות את הזוגיות שלנו שנדחקה למקום אחרון ברשימת המשימות לשבוע הקרוב?

☼ עוד מאת אנטיילד מארח: אביגיל ריינר ← לפרוק / לטעון

  1. 1
    מירב פרץ
    יום שבת 10.03.2012, 20:19

    קראתי את הפוסט שלך פעמיים וחשבתי על הצלמת דיאן ארבוס:
    http://diane-arbus-photography.com/
    אם במקרה עוד לא גילית אותה, אני חושבת שהיא תעניין אותך.

  2. 2
    אלירן משיח
    יום ראשון 11.03.2012, 16:49

    לא כל כך יודע אם יש לי מה לומר,
    אבל אני מרגיש צורך לשתף שמהירות פעימות הלב שלי עלתה,
    התרגשתי.

  3. 3
    יום שבת 17.03.2012, 8:12

    גם אני התרגשתי. חשיבה בחיי היוםיום במושגים של צילום היא ללא ספק אתגר. אבל בעיני הצבע הוא לא תמיד רעש. לפעמים הוא החיים.

  4. 4
    הילולה
    יום שלישי 03.04.2012, 20:44

    גם אני התרגשתי,

  5. 5
    יום רביעי 25.04.2012, 10:57

    תודה רבה על התגובות.

הערה, ביקורת, פרשנות - הכל הולך…