להדפיס את המדפסת

לפני שנה עברתי על החשבונות וגיליתי שאני משלמת די הרבה תמורת מנוי למהדורה המודפסת של עיתון הארץ. חשבתי על זה קצת והבנתי שזה מגוחך להמשיך ולשלם על העיתון, בשעה שאני עוברת על הכותרות במהירות על גבי מסך האייפון בזמן מזיגת הקפה הראשון של הבוקר, וכשאני כבר טורחת להכניס את העיתון היומי, הכותרות שלו נראות לי אנכרוניסטיות. עד אותו רגע המשכתי לחיות עם המראה של ערימות עיתונים שזרוקות בבית, עם האיסוף המייגע שלהן ועם המסע השבועי לפח מחזור הנייר, כל עוד החזקתי במחשבה הרומנטית שאין תחליף לקריאה המענגת במוסף שבת מודפס בגודל מלא. כשגיליתי שעברתי עם הזמן מקריאה של כותרות לקריאה של ידיעות שלמות ולבסוף גם לקריאה מהירה של כתבות מוספי סוף השבוע על גבי מסך הטלפון הנייד, הבנתי שהגיע הזמן להיפרד סופית מההרגל. הפסקתי את המנוי.

בשבת קראתי במהדורה המקווּנת של הארץ כתבה מרתקת: "הספר הוא כרטיס הביקור החדש", בה טוען הכותב, ג'יימס אלטוצ'ר כי עם כל הכבוד לחידושי הקינדל והטאבלט – מה שכל יזם צריך הוא להוציא לעצמו ספר, עשוי נייר, בכריכה רכה. אלטוצ'ר מדרבן את קוראיו לעשות מעשה ומציג להם מדריך בשבעה שלבים במסלול עוקף הוצאות ספרים, משווקים ובתי דפוס, כשהוא טורח להפריך בדרך גם כמה אמונות מוצקות בנוגע לחשיבותן של הוצאת הספרים, לתרומתן לפרסום ולשיווק הספר ולגובה התמלוגים שהן מעבירות. המסלול שהוא מציע עוקף לא רק בעיות בירוקרטיות, אלא גם את התהליך המפרך של יצירת תוכן מקורי, בין היתר על ידי המלצה חמה מיד ראשונה להפוך אסופת פוסטים מבלוג אישי לבסיס לכתיבה או לפחות לעריכה. אבל, גם אם הבלוגספירה לא תתגלה כמעיין ספרותי מתגבר והרצון בספר עדיין דוחק, אלטוצ'ר מציע לקוראיו את ברירת המחדל האחרונה: "התירוץ 'אין לי זמן, אני מנהל/ת עסק' אינו תופס כאן; יזמים יוצרים לעצמם זמן ואם יש להם רעיונות, הם יכולים גם למשל להשתמש ב-elance.com כדי לשכור סופר צללים". את הכתבה מסיים אלטוצ'ר בקריאת הקרב הבאה: "בשנה הקרובה אני מתכנן חמישה ספרים. ואף אחד לא יוכל לעצור אותי".

הספרים שאלטוצ'ר מציע לקוראיו לפרסם מתקיימים בפורמט דיגיטלי ונחשפים דרך פלטפורמות לרכישת ולקידום ספרים ברשת. עותק ראשון מהם מודפס בדפוס דיגיטלי רק מרגע שהוזמן על ידי קורא פוטנציאלי. למרות הסגנון הבוטה של כותרת הכתבה וההבטחה המאיימת משהו בשורת הסיכום שלה, הרי שמבחינה טכנולוגית ושיווקית ההצעה בהחלט מתקבלת על הדעת, כמעט צפויה ומובנת מאליה בתנאים הקיימים. אבל מה שמעניין אותי הוא לא אם העולם ייקבר בסופו של דבר תחת ערימות של טי-שירטים מ- H&M ועליהן שכבה גיאולוגית עבה של ספרים שנכתבו על ידי סופרי הצללים עליהם ממליץ אלטוצ'ר, אלא המחשבות על המהפכה שתיגרם כאשר הטכנולוגיה של מדפסות התלת ממד תבשיל והן יופצו במחיר נמוך ויהיו זמינות לשימוש כמו דפוס על גבי נייר.

במחלקה לעיצוב תעשייתי בה אני מלמדת, אני נוהגת מדי פעם להעיר בהתגרות כי הסדנה שלנו תיעלם בשנים הקרובות ובנייה של מודלים באופן ידני תהפוך לקראפט הולך ונעלם. כולם כמובן מתעלמים מההערה הזו ולא מגיבים, אבל אני נזכרת בשקט בבית הדפוס שפעל במחלקה לעיצוב גרפי בבצלאל בשנים בהן הייתי סטודנטית, ואיננו עוד. גם אז, באמצע שנות התשעים, בגלל מחירן הגבוה של מדפסות הצבע וחוסר נגישותן, איש במחלקה לא חשב שבית הדפוס ייעלם וייסגר תוך שנים ספורות. בית הדפוס הקטן איפשר לסטודנטים במחלקה להתנסות בהדפסה של עבודות בסדרות קטנות במחיר עלות נמוך ולראות את הכרזות שלהם נאספות על קירות המקום בתערוכה קטנה וספונטנית. אני עוד הספקתי להדפיס את פרויקט הגמר שלי, מגזין בשני צבעים, במכונת ההיידלברג חצי גיליון שטרטרה ללא הרף ברקע הפעילות במחלקה.

לרבים שלמדו במחלקה נשארו זיכרונות חמים מיעקב הדפס, שהיה איש מקצוע סבלן וקפדן, שהסכים להתנסות בכל האופנות החולפות עבור הסטודנטים. הפרויקט שלי הושפע מאד מאיכויות ההדפסה של מגזין Wired באותה תקופה, ויעקב לא היסס, הזמין עבורי פחית צבע זרחני ושנינו התנסינו ביחד ביצירה של דואו-טונים שונים ומשונים בשחור וכתום זרחני, מבלי שהיה לנו מושג מה ייצא מכל זה. שנתיים לאחר מכן הגעתי למחלקה וחוות מחשבים ענקית תפסה כבר את רוב חלל בית הדפוס שצומצם לכלל אקווריום בו שרדו יעקב וההיידלברג. שנה-שנתיים לאחר מכן נסגר בית הדפוס וחוות המחשבים קיבלה אגף נוסף.

כל המחשבות האלו התעוררו אצלי אחרי שראיתי את הפרויקט של קבוצת Droog ההולנדית "Design for download" שהוצג ביריד הרהיטים במילאנו בשנה שעברה. הפרויקט מציג רהיטים וחפצי נוי אותם ניתן להוריד כקבצים מהמחשב והם מיועדים לייצור מקומי בטכניקות של חיתוך לייזר והדפסה תלת ממדית. את הקבצים ניתן לשנות ולעבד עוד לפני תהליך ההדפסה כך שלמעשה כל משתמש יכול ליצור שינויים מסוימים באובייקטים, במגבלות התוכנה ואפשרויות הייצור וההדפסה הנוכחיות. הרהיטים והחפצים שהוצגו בתערוכה הם הגירסאות שהכינו אנשי Droog לקראת התערוכה, כך שלמעשה אין אב-טיפוס מחייב, אין מודל של מוצר שלם וסגור אותו המשתמשים אמורים לאמץ, אלא אפשרויות רבות לשינוי ולהתערבות.

הרהיטים והחפצים הקטנים בתצוגה נראים תוצרים מובהקים של מגבלות הייצור בחיתוך לייזר ובהדפסה תלת ממדית. הם קצת משונים למראה, נוקשים ומשוננים. אבל אלו רק חבלי לידה של תהליך דרמטי שקשה לנבא את ההשפעה המלאה שלו על תחומים שלמים של עיצוב, ייצור וצריכה. הראיתי את הפרויקט לקבוצה של סטודנטים וחשבנו ביחד שבעוד עשר שנים זה יישמע לאנשים ממש מופרך שפעם היו לאיקאה סניפים עם מחסנים עצומים בגודלם ובהם מדפים אינסופיים עם מוצרים למכירה. כמו שאלטוצ'ר עוקף את הוצאות הספרים, את מערכי השיווק ואת מדורי הספרות, כך גם ההצעה של Droog וההצעות של מעצבים אחרים שחוקרים את האפשרויות של עיצוב וייצור בעידן הדיגיטלי, עוקפות את התעשייה, את מערכי השיווק, את מיקור החוץ ואת ניכור הפנים. אבל הי, אם להיות אלטוצ'ר, אפשר לכתוב על זה ספר!

☼ עוד מאת מירב פרץ ← כמה מחשבות על התפסן בשדה השיפון

  1. 1
    יום שלישי 21.02.2012, 9:09

    מזכיר אתרי הdiY עם כל הגזרות וההוראות תפירה או סריגה להורדה, הפרוייקט של Droog דומה לעקרון של בורדה- http://www.burdastyle.com/ בתחום האופנה-שלפני 10 שנים נחשב לדבר הכי אנכרוניסטי שיש, ועכשיו זוכה לפריחה מחודשת ברשת.

  2. 2
    מיכל רינות
    יום שלישי 21.02.2012, 11:05

    תודה, מעניין! אני חוששת שהדאגה שלך לגורל הסדנאות מוצדק. בקיץ שבו עשיתי סטאז' בחברת IDEO בלונדון, וזה כבר לפני כמה שנים טובות, התרחש האירוע הדרמטי הבא: הם סגרו בצער את הסדנה והעיפו את כל המכונות ששירתו שם שנים. ואנחנו עבדנו עם לוחות מחיקים, פוסט-איטס, וסירטוני וידאו להמחשת חוויות….

  3. 3
    ג'יין
    יום שלישי 21.02.2012, 12:13

    מירב, הרגשתי צביטה בלב כשדיברת על בית הדפוס בבצלאל שגווע. כמה שהייתי רוצה להתנסות בסדנה שכזו…
    ראיתי לפני כמה זמן בבלוג של אאא את הסיפור "אלכס ורוז-סיפור אהבה אנגלי" של נדב ברקן: http://alefalefalef.co.il/%D7%90%D7%9C%D7%9B%D7%A1%D7%95%D7%A8%D7%95%D7%96-%D7%A1%D7%99%D7%A4%D7%95%D7%A8%D7%90%D7%94%D7%91%D7%94-%D7%90%D7%A0%D7%92%D7%9C%D7%99/
    וחשבתי לעצמי איזה תענוג זה, להתעסק בטיפוגרפיה בידיים, לממש, לגעת, להרגיש את האותיות, לסדר, להריח את הדיו…
    ואז הסתכלתי על התינוקת המקסימה שלי, בת 8 חודשים ששיחקה מולי וניסתה להגיע לאייפון -כמה שהיא שמחה כשהיא הצליחה לגעת במסך ולגרום לתמונות לזוז באופן אקראי. ושוב הסתכלתי סביבי על כל הצעצועים ההתפתחותיים סביבה בצורות, צבעים, קולות ומרקמים שונים ותהיתי כמה זמן ייקח עד שכל הדברים האלו 'יתורגמו' לטאבלט דיגיטלי.
    כמה שעות אחרי זה גיליתי שיש עולם מלא באפליקציות לתינוקות.
    תכף במקום לשאול אם הילד מתהפך בשני הכיוונים האחיות בטיפת חלב ישאלו אם הילד למד לדפדף באייפון…
    גדלתי בדור של משחקים בחוץ, קלאס -שהיינו מציירים בגיר על המדרכה, גומי, 5 אבנים, גולות… היינו רצים ומתלכלכים ונוגעים ומרגישים וחווים… היום, אני מרגישה שזה הולך ונעלם, בהרבה תחומים. הכל נהיה סטרילי יותר איכשהו.
    אכן, גם אני אוהבת את האייפון שלי אבל אני אוהבת את הריח של הספר החדש שרכשתי לא פחות. ואם תהיה לי הזדמנות לעשות פרוייקט ידני בבית דפוס אני אקפוץ עליה! (אגב מאוד ביאסה אותי העובדה שבשנקר, לא הייתה למחלקה לתקשורת חזותית גישה לסדנת הדפס, במיוחד בקורס עיצוב כרזות למשל).
    בכל אופן, אני חושבת שמאוד חשוב להעביר את החוויה המוחשית והאותנטית הלאה. אמנם העולם מתפתח טכנולוגית וזה אחלה, אבל אני חושבת שצריך להשאיר מקום גם לעשייה ה'ידנית'.

  4. 4
    מירב פרץ
    יום שלישי 21.02.2012, 12:34

    ג'יין, תודה על התגובה.
    אחד המקומות היחידים שביקרתי בהם והרגשתי שמתקיים בהם איזשהו סוג של איזון בין מסורות ידניות לבין עדכנות טכנולוגית היה באקדמיה הוותיקה לאמנות ולעיצוב la cambre בבריסל. בית הספר ממוקם במבני אבן עתיקים בקצה יער וכשנכנסתי פנימה היכה בנחיריי ריח חזק של נפט ושל צבע ורעש של מכונות דפוס. יש שם תארים ראשונים ושניים בעיצוב, ארכיטקטורה ואופנה, אבל גם בתחומים הולכים ונעלמים כמו הדפס משי, תחריט ואפילו כריכת ספרים!
    אני יודעת שזה נשמע חושני ורומנטי אבל לצד כל זה יש שם גם עמדות עבודה עם מחשבים חדישים, ובאופנה למשל זה בית ספר עם הרבה אדג' ומשיכה לאוונגרד ולניסיוניות. בקיצור, הרגשתי שזה אחד מהמקומות המעטים שמצליחים לכבד ולשמר מסורות וטכניקות ידניות אבל בלי להשתעבד להן או להפוך בסופו של דבר ללא רלוונטיים.
    http://www.lacambre.be/index.php?nodeid=1

  5. 5
    ג'יין
    יום שלישי 21.02.2012, 13:19

    אכן נשמע רומנטי :) יחד עם העמדות החדישות. עשית לי חשק להגיע לבריסל.
    זה מעולה שיש בתי ספר שמצליחים לעשות את השילוב בין עדכניות טכנולוגית לבין טכניקות יותר מסורתית. בעיני זה בדיוק מה שנותן את האדג' שאת מדברת עליו. החדש והטוב במקרה הזה לא בא על חשבון הישן והטוב וזה נפלא. מכאן נוצרת התפתחות מעניינת.
    אמרת "תחומים הולכים ונעלמים כמו הדפס משי, תחריט ואפילו כריכת ספרים" -אני מאוד מקווה שזה לא יקרה, ושנמצא דרך לשמר, להתקדם ולשלב באופן אינטגרלי בין שני העולמות.
    אני מצפה ליום שאגם תהיה מספיק גדולה כדי לקחת אותה לדניאל הכורך ולהראות לה איך זה נעשה, ואני מצפה שהוא יהיה שם.

  6. 6
    אמיר סגל
    יום שלישי 21.02.2012, 13:33

    לדעתי מדובר כאן בתהליך מאוד עמוק. בשנים האחרונות נוצר צורך בפיתוח מודל עסקי חדש למוזיקאים, סופרים, ומכירת סרטים בגלל שהתוכן נחשף בחינם ברשת. בקרוב יתעורר צורך במודל עסקי חדש למגוון רחב של מוצרים שיהיו חופשיים להורדה ברשת והדפסה תלת מימדית. אני צופה שערך המידע ירד וערך חומרי הגלם יעלה.

  7. 7
    חגית בן יקר שכטר
    יום שלישי 21.02.2012, 22:07

    מדהים מה שאת כותבת, כל כך נכון,
    ואני עשיתי תואר בעיצוב תעשייתי מתוך הצורך ליצור ולא רק על המחשב.
    החבר'ה של עיצוב גראפי תמיד ישבו בחדר מחשבית, אנחנו חגגנו בסדנה,
    רעש, שיופים, מודלים, ריחות של דבקים, כוויות מדבק חם (שהיה הדבר הראשון שהיינו קמים איתו בבוקר אם ישנו בכלל),
    מסכה נגד נסורת מפוליאוריטאן מוקצף בכדאי לא לחטוף סרטן.
    אני יודעת שהכול נשמע כמו נוסטלגיה הזויה ואולי מיותרת, אבל העיצוב התעשייתי באמת יכול לאט לאט להפוך לקראפט.
    לפחות זה מה שעושה אדם כמוני שיושב על המחשב שעות רבות, ומוצא את עצמו בורח לקראפט העיקר שלא יהיו לו נמלים בידיים.

    לגבי מה שג'יין כתבה על הבת, הקטנים אצלי בבית כבר מזמן חוגגים על הטכנולוגיה. בת 7, בן 5, ובן שנתיים שגילו את ה IPAD לפני יותר משנה. הקטן שולט ברמות מדהימות, עדיין לא ברור לו למה ההורים שלו לא רכשו טלוויזיה עם צג רגיש למגע. מבחינתו הוא חייב לנהל גם את התכנים של הסדרות המצוירות על המסך. לא מספק אותו המאיירים ואנשי הסאונד שיחליטו עבורו מה יש להם להציע. הוא חייב לנסות להזיז את הדמויות.

    קצת מזכיר את הספרים שהייתי ילדה, בהם יכולתי לבחור את הפרק הבא להמשך הסיפור לפי בחירתי.

    אבל חשוב לציין שלמרות כל הטכנולוגיה, פינת היצירה שלנו בבית לא נשארה יתומה לרגע, הם בהחלט יוזמים פרויקטים משל עצמם.

  8. 8
    ניצן שחר
    יום רביעי 22.02.2012, 0:01

    בעניין המהדורה המודפסת של "הארץ". אני חולם על הזמן שבו יוכנסו לשימוש מסיבי מדפסות המבצעות שימוש חוזר בנייר. יש כיום שלוש חברות שפיתחו מדפסות כאלה, בטכנולוגיות שונות (הטריוויאלית היא מדפסת המשתמשת בנייר תרמי, אך יש פיתוחים טובים יותר). אם מדפסות כאלה יוצבו במקומות ציבוריים (תחנות רכבת, סניפי דואר, קופות חולים…) ניתן יהיה לאפשר למנוי להדפיס מאמרים נבחרים על-גבי צרור גליונות לשימוש חוזר, וכך הן להנות מחוויית קריאה נעימה יותר מאשר שימוש בטאבלט, והן להמנע מבזבוז נייר.

  9. 9
    מירב פרץ
    יום רביעי 22.02.2012, 11:01

    תודה על התגובות,
    נטע@ מעניין שאת מזכירה את עניין הסריגה, זה באמת אחד הנושאים שרציתי לכתוב עליהם בפוסט הזה אבל הרגשתי שהוא כבר ארוך ומפותל מדי. דרך אגב, הצצתי בלינק שלך וממש אהבתי את מה שאת עושה!
    מיכל @ סופר מעניין, מטריד, מבלבל, מאתגר…
    ג'יין + חגית @ החוויה של חינוך וגידול ילדים באמת מציפה באופן יומיומי הרבה קונפליקטים בין ידני לממוחשב, בין חוויות והתנסויות אותנטיות מיד ראשונה לכאלו שמתווּכות באמצעות מסכים. מה שמפתיע אותי תמיד זה שהקרב לא מוּכרע מראש והתשובות בשטח הרבה יותר מורכבות ממה שנדמה. הילדים שלי לפחות נעים בטבעיות בין אנגרי בירדס לבין קישוט סלסלות תותים ריקות…
    אמיר @ מסכימה מאד עם ההערכה שלך לגבי שינויים בערך המידע vs. עלות חומר הגלם.
    ניצן @ אשמח מאד אם תוכל להפנות אותי לעוד מידע על המדפסות שאתה מתאר.

  10. 10
    יום רביעי 22.02.2012, 12:09

    תודה! לכתוב על סריגה הוא באמת עניין ארוך ומפותל, אם הצצת בלינק שלי בטח ראית שזה משהו שמעסיק אותי הרבה.
    מתוך העיסוקים שלי אני חושבת שהגעתי למסקנה אחרת מהפוסט שלך מג'יין וחגית. אני הבנתי את הרעיון של של דווקא Droog דווקא כחזרה לעשייה שהיא גם ידנית והתקדמות בתחום הזה. אולי הבנתי לא נכון-אבל לי נראה שאת החלקים שייחתכו בלייזר עדיין יהיה צורך להרכיב-האפשרות שהם מציעים אולי תייתר את המדפים הארוכים של איקאה אבל תיצור שוב ביקוש לידע ויכולות של בעלי מלאכה, שהולכים ונעלמים.

    ועוד עניין שעולה לי בראש בנושא ההעלמות של ה Craft – בשנה האחרונה במסגרת מלגת אמן בקהילה אני עובדת עם קבוצות של הורים וילדים בסיכון בתוכנית שעוסקת בעיצוב דמויות. אנחנו עוסקים בעשייה, שיש בה הרבה craft ועבודה עם חומרים. תוך כדי העבודה יש לי תמיד התלבטת אם הבחירה שלי לעבוד בצורה כזו היא נכונה, אחת התשובות שאני מקבלת מהילדים מגיעה דרך הדימויים שהם יוצרים שבאים בחלק גדול מהמקרים מעולם משחקי המחשב.

  11. 11
    ורדן
    יום רביעי 22.02.2012, 17:12

    כמו מקריני הסרטים המיתולוגים שנעלמו מהעולם ( פלויד בקולנוע עדן, ג'וריני הרומני ורבים אחרים שהונצחו במדיות שונות) כך נמוג עולם הדפוס, אנשיו, חזותו ולא פחות חשוב ריחו.
    וביקון המקביל,באגפי המחשב החדשים, חלות מהפכות של גבורי ה8 ביט, 16, 32 … ללא שם ופרצוף, ממציאים, טכנאים, דפסים על מסך, שליחי המידע ללא הילת מקצוע סביבם. עדין.

  12. 12
    ניצן שחר
    יום חמישי 23.02.2012, 19:42

    בתשובה למירב:
    1) http://www.sanwa-newtec.co.jp/english/products/rp_rp_3100_e.html
    2) http://www2.parc.com/hsl/projects/gyricon/
    3) http://www.youtube.com/watch?v=yKBKPGdkjK0

    נראה לי שרק ה- prepeat הוא דגם שנמכר, אם בכלל.

  13. 13
    מירב פרץ
    יום ראשון 26.02.2012, 15:03

    ניצן > תודה רבה על הלינקים!

  14. 14
    עודד ובמן
    יום רביעי 29.02.2012, 20:55

    היי מירב!
    נהניתי לקרוא.
    מעניין לבדוק אל מול הנושא וההערה המתגרה שלך במחלקה בפרט – מגמה של השנה – שנתיים האחרונות (לפחות מאז שאני התחלתי לשים אליה לב) של סרטונים שמועלים לבלוגים של עיצוב ומציגים את בעלי המלאכה – והמוצרים שהם מיצרים. זה התחיל מבתי מלאכה קטנים, והפך להיות כלי שיווקי של מותגים. אני נתקל ביותר ויותר סרטונים כאילו – ערוכים מעולה, סופר-רומנטיים, מאד אסתטיים ובעיקר גורמים לך לרצות להיות סנדלר, או לפחות לרוץ לקנות זוג נעליים. התגובות לפוסט נוסטלגיות וסנטימנטליות (לא במובן השלילי) ואני חושב שאילו בדיוק הרגשות שעליהן המגמה הזאת בונה.

    הנה שתי דוגמאות:
    – מתוך אתר שמוקדש לסרטונים כאילו.
    http://thisismadebyhand.com/film/the_knife_maker

    – של מותג מזוודות היוקרה Globe-trotter
    http://www.core77.com/blog/object_culture/more_crafting_videos_globe-trotter_suitcases_21560.asp

  15. 15
    יום שישי 02.03.2012, 9:31

    הרצאה מעניינת בטד בקשר למדפסות התלת מימד:
    http://www.ted.com/talks/lisa_harouni_a_primer_on_3d_printing.html

  16. 16
    יום שני 05.03.2012, 21:56

    דיון מרתק, מייצג בעיני גם את הבחירה שלנו כמעצבים בין לשבת מול המחשב וליצור. בחירה שהוזכרה כאן בחכמה רבה. אני תוהה רבות לאחרונה לגבי השם של המקצוע שלנו: " עיצוב תעשייתי" שמעיד בצורה מאוד מדויקת על דבר שמתרחש שם- בתעשייה. עומת פשוט עיצוב מוצר, שמאפשר לי כמעצבת וגם לכל אדם אחר את הנגישות לאהוב אובייקט, לשנות אותו לפי רצוני. נראה שכאן גם דרוג דיזיין פיספסו מעט לטעמי לפחות, כי הם עדיין משאירים את המוצר עם ניחוח של ייצור תעשייתי ולא "בורדה". בורדה קמה מתוך זיהוי צורך של אמצעים כספיים מוגבלים ואמצעי ייצור ביתיים זמינים (לכל אשה היתה מכונת תפירה…) ואפשרה נגישות מלאה לסטייל והשיק שנמצא בחנויות בייצור ביתי. אם ידענו באמת לשחרר את העיצוב שלנו ולאפשר לו להתקיים במרחב האינטרנטי באופן כזה, זה היה בהחלט מדהים, עיצוב מוצר בחומרים זמינים… אני הולכת לשם, מי בא?

  17. 17
    מעיין הגר
    יום שני 05.03.2012, 21:58

    דיון מרתק, מייצג בעיני גם את הבחירה שלנו כמעצבים בין לשבת מול המחשב וליצור. בחירה שהוזכרה כאן בחכמה רבה. אני תוהה רבות לאחרונה לגבי השם של המקצוע שלנו: " עיצוב תעשייתי" שמעיד בצורה מאוד מדויקת על דבר שמתרחש שם- בתעשייה. עומת פשוט עיצוב מוצר, שמאפשר לי כמעצבת וגם לכל אדם אחר את הנגישות לאהוב אובייקט, לשנות אותו לפי רצוני. נראה שכאן גם דרוג דיזיין פיספסו מעט לטעמי לפחות, כי הם עדיין משאירים את המוצר עם ניחוח של ייצור תעשייתי ולא "בורדה". בורדה קמה מתוך זיהוי צורך של אמצעים כספיים מוגבלים ואמצעי ייצור ביתיים זמינים (לכל אשה היתה מכונת תפירה…) ואפשרה נגישות מלאה לסטייל והשיק שנמצא בחנויות בייצור ביתי. אם ידענו באמת לשחרר את העיצוב שלנו ולאפשר לו להתקיים במרחב האינטרנטי באופן כזה, זה היה בהחלט מדהים, עיצוב מוצר בחומרים זמינים… אני הולכת לשם, מי בא?

  18. 18
    יום שלישי 29.05.2012, 8:41

    ..ויש כבר רשת חברתית – סוג של פליקר – להצגת חפצים שהודפסו במדפסות תלת־ממד:
    http://www.thingiverse.com/

  19. 19
    מירב פרץ
    יום שלישי 29.05.2012, 12:53

    נחמד. עדיין קצת טכני אבל בכיוון הנכון

  20. 20
    יום שישי 26.10.2012, 21:51

    בדיוק הגבתי על פוסט חדש יותר שלך שמדבר על שאלת הפוליטיות של העיצוב הספציפי. עניין אותי לקרוא גם את זה כיוון שללא ספק יש הרבה אמנציפציה פוליטית בדמוקרטיזציה של כלי היצור. זו תנועה שלמה של עיצוב פתוח שמתחזקת בעולם בשנים האחרונות, במקומות מסויימים קוראים לזה ״Mass-Customization". כשזה נוגע לעיצוב מוצר לשימוש פרטי כמו כיסא או שולחן, האפשרות שעבודת העיצוב אינה מסתיימת בתהליך ה-Mass-Production היא מעוררת השראה ומרגשת. אבל אם אחזור לסיפור המנוי שלך על עיתון הארץ (השם יקום דמו) הרי ההשלכות של Mass-Customization הן מרחיקות לכת ואולי אפילו הרסניות. האם אנחנו באמת רוצים לחיות בעולם שבו תמונת המציאות של כל אחד ואחת מאיתנו מותאמת להעדפותיהם האישיות?

  21. 21
    יום ראשון 11.11.2012, 9:26

    מצוין! אני, שבאה מעולם אי-צוב, נחשפתי כאן לדברים חדשים :) לאן את מאמינה שיגיע בשנים הקרובות התחום של Design for Download? נחזה זאת בימינו?

כאן איזור הקוֹמֶנְטַצְיָה…