שקט ממריאים

ביקורת דרכונים בכניסה אל מוזיאונים. תחושה כזו שבודקים אותך, שאתה באמת כשר להכנס, שניה לפני שממריאים… הכרטיסים כבר בכיס כשנכנסים פנימה וספק מחפשים ספק נתקלים במבטים קצרים עם מי שיושב בחלל החדר- על כסא בודד, או מול שולחן ומחשב בגלריות לבנות. רצפות בטון ופרקט. חיפויים יפים או פחות של כבלים מאריכים. כל אלו לוקחים אותי הלאה לתוך העולם ממנו אני באה, אל מקום שלא הייתי בו אף פעם, כי הוא של מישהו אחר, אבל אני מוזמנת להכנס. אני הולכת בעולם הזה, לפעמים מרחפת, כי שמעתי דברים טובים, כי נכנסתי במקרה, סטופ־אובר בדרך למקום אחר.

ההתרגשות מן האפשרות להגיע רחוק מתחילה עוד בדרך לכניסה. וברגע שמופיע הדימוי מופיע מעבר הטרמינל. אחריו ממריאים או מתרסקים באכזבה… ואם היצירה ממריאה ולוקחת אותי מעבר, אל הרבה עומק מאחורי הפסאדה, אני רוצה לשוט ולשוט עוד יותר בתוך הפריים, להריח כל טיפת כימיקל, כל טיפת דיו מוזרק. להתבונן ממקום איקס אל מקום וואי. להקשיב למבט אחר שנכנס לעיניי, למבט שלי שרואה דברים שונים בכוונותיו של אחר. להסתובב במקום ואם משהו שם נוגע להאריך את השהיה. כשאחזור אביא שוקולד.

 

☼ עוד מאת גילי זיידמן ← להעלות תמונה

אולי יש לך משהו להגיד בעניין…