פרח | שחור | לבן | כרזה

שנת 1989, גיל 21, עומד בכביש החוף עם הפנים צפונה בין נתניה לגבעת אולגה. סיאט מרבלה אדומה, איתות אזהרה, משולש, ממתין לגרר. ככל הנראה ימיה האחרונים של המכונית המשומשת הזו שאצלי יד רביעית או משהו כזה (מי סופר), בטח לא מרופא.
נחמה קטנה בכל זאת, המצבר חי ויש רדיו, תכנית ספיישל לכבוד אלבום בכורה ללהקה עם שם מוזר "כרמלה גרוס ואגנר", משמיעים את האלבום, שיחה עם המנחה.
ערן צור, מהקריות, פחות או יותר בגילי, בפעם הראשונה ברדיו. קצת במבוכה מדבר על חוויות אישיות שהולידו את השירים המורכבים, יפים, אפלים וצבעוניים שכתב. המנחה שואל על השפעות מוזיקליות, אני מרותק, מתנתק לאט מהזמן והמקום וצולל עמוק לתוכן המוזר והמבריק הזה, מרגיש כאילו המילים האלו יוצאות ממני, לחנים חזקים, פועמים, הרגשה המזכירה את הילד ב"סיפור שאינו נגמר" הנשאב לתוך הספר והופך לחלק ממנו, שיש לו תפקיד, שהסיפור הוא עליו.
לתקן את האוטו לא שווה, בטח לא להשקיע כ"כ הרבה כסף שמיועד לנסיעה להודו וויאטנם עם משכורת של פועל ייצור.
נפרדנו, אני נסעתי לטייל – לא לפני שקניתי את התקליט "פרח שחור" שהיה לי חבר קרוב ואישי הרבה מאוד זמן. כרמלה הייתה ונשארה למרות הזמן אלטרנטיבה, מיוחדת איכותית ולא קלה לעיכול, בטח לא ברדיו המיינסטרימי. היא לא החזיקה מעמד ולא הפכה להצלחה מסחרית גדולה.
על הקריירה של ערן צור בהמשך כיוצר מוערך אין צורך להוסיף כאן..

לפני חודש וחצי נתקלתי בכרזה טיפוגרפית שחור לבן בפונט חיים ובה בכותרת "כרמלה גרוס ואגנר" בהופעה. מופע פתיחת סיבוב הופעות חדש, הלהקה מתאחדת! אותו הפוסטר באותו עיצוב שעשה עלי המון רושם, שנים לפני שהתחלתי להתעסק עם העניינים האלה (כרזות, טיפוגרפיה, עיצוב גרפי) עוד בזמנים שהעזתי לחלום על מוזיקה.
גם אם אנסה היום, לא בטוח שאצליח לבחון את העיצוב של הכרזה הזו בפרמטרים מקצועיים כמעצב. יש דברים שאי אפשר לעשות וצריך לקבל אותם כמו שהם.
אז כרמלה חוזרים להופיע. איך ייתכן שלא הודיעו על זה בחדשות? בכותרת של 20:00 במהדורה המרכזית?

ערב שישי, קור מקפיא בחוץ, משאיר בבית אישה ושני ילדים ונוסע עם חבר לעין השופט להופעה.

מנסה לא להיראות נרגש מדי. עשרים שנה עברו, לא שלא ראיתי את ערן צור מופיע אבל בכל זאת, הרגשה של משהו היסטורי באוויר. אין צעירים בקהל, אולם לא מלא עד הסוף. מקומות ישיבה מרופדים מסודרים ומסומנים כאילו תיכף יעלה כאן הבולשוי בהפקה מופתית.
בכניסה על לוח שעם מעל הבנות הנחמדות שמדפדפות בכרטיסיות המסודרות עפ"י א'-ב' כדי לתת את הכרטיסים שניקנו באינטרנט, תלויה הכרזה, למופע הערב.
אני שואל אם אפשר לקבל אחת כזו, הבחורה מרימה גבה אבל זורמת איתי ומבטיחה לי שמיד בסוף ההופעה אני מוזמן לבוא אליה ולקחת אותה.

נכנסים. יש להקת חימום. מה כבר יכול להיות? מופעי חימום בדרך כלל (במיוחד בפריפריה) מסתכמים בחבורה של נערים מחוצ'קנים מהמתנ"ס המקומי שמקבלים הזדמנות חד פעמית, אולי היחידה אי פעם בקריירה, להיות על במה. ניגנתי פעם באחת כזו בעצמי.
מה שקרה מאותו רגע היה מרגש, עוצמתי ואיכותי. להקה בשם TREE ישראלים ששרים באנגלית שירים פסיכדליים מורכבים ואינטליגנטים, משהו שמזכיר בנגיעות להקות משנות ה-70. להקה מעמק חפר שמשום מה יש לי הרגשה שעוד מעט תשמעו עליהם (לא בגלגל"צ). הם ביצעו משהו כמו חמישה שירים מפתיעים מאוד עם קטעי נגינה ארוכים במרכזם. אין סולן אחד, כל פעם מישהו אחר שר ובאופן מפתיע כולם טובים.

מיד אחר כך, משום מקום עלה בחור לבמה שהתיאור הכי מוצלח שלו יהיה "קופון מהלך" והזמין את הקהל למסיבה במסעדה שלו ביקנעם מיד אחרי ההופעה! ככה עושים חסויות למופעים במגידו!

זהו, אפשר לעבור לחלק העיקרי. חושך.. על פי הזמזום הבוקע מהמגברים כבר ברור שהווליום מכוון גבוה.
זה לא היה "קאמבק" במובן הרגיל של המילה, זה יכול להישמע כאילו כוורת ממסחרת וממחזרת כדי לצאת מחובות שנים אחרי שכבר נגמר הסוס. העיתוי כאן מדויק. הטקסטים רלבנטיים מתמיד. העוצמה של המילים והמוזיקה באופן המסוים בו כרמלה גרוס ואגנר מבצעים את השירים המוכרים והחדשים, ברוח המסוימת ובאנרגיות המדויקות של כרמלה הופכת מהרגע הראשון את הערב הזה לחוויה מוזיקלית רגשית עצומה. קשה לתאר את התחושות במילים, בטח לא להתחרות במילים הברורות, הקשות והמדויקות של השירים של כרמלה. מה שכן אפשר זה להעיד על עצמי שלא יכולתי להישאר לשבת בכיסא המרופד. הייתי חייב לזוז. יצאנו מהשורה יחד עם רבים כמוני (פחות או יותר בני גילי) וברגעים מסוימים תוך עצימת עיניים, הייתי בפינגווין בדרום תל אביב של סוף שנות ה80.

וזהו, נגמר. עם אותה שורה מהשיר בו פתחו את ההופעה: "לפני מיליון שנה, שלושתם היו קופים".
בחוץ חיכתה לי הבחורה החייכנית מקודם ששמרה לי את הכרזה. מסתבר שכמה דקות קודם באו מהלהקה וביקשו את הכרזה למזכרת. היא אמרה להם שאין יותר כרזות מודפסות וזו האחרונה.. והיא כבר הבטיחה למישהו אחר.

באופן אישי ומקצועי מעניינת אותי הסוגיה של עיצוב כרזות וכוחן להשפיע ולהניע לפעולה.
אני שואל את עצמי האם ניתן לעצב באופן כזה שימשוך קהל, האם קיים בכלל עקרון או תבנית לפיהם ניתן לעצב כדי ליצור את האפקט החזותי שיעשה את העבודה. התשובה שקיבלתי אתמול תפסה אותי לא מוכן. הגיעה אלי ממקום בלתי צפוי ואילצה אותי לשמחתי לחוות כצופה, את הרגע הזה, עיצוב שמניע אותי לפעולה, שמעורר את הרגש המסוים הזה, שמייצר את הקסם והכוח, עיצוב שעולה על סך המרכיבים שלו וכבר אין משמעות אם הוא יפה, או מכוער, נמוך או גבוה, מורכב או פשוט, אלא נכון ומדויק. במקום ובזמן. אולי בלתי נראה, בלתי מורגש, לא מתאמץ, מיותר.
חזרתי עם כרזה הביתה.



הכותב: אבירם מאיר, מעצב. מנהל בית ספר גורן, לתקשורת חזותית, המכללה האקדמית עמק יזרעאל.

☼ עוד מאת אבירם מאיר ← עצים

  1. 1
    אחד שהיה שם
    יום שני 20.02.2012, 14:15

    גם אהבתי את מה שכתב הכותב, החזיר אותי אחורה לשנת 89 וממש קיבלתי את ההרגשה שאני איתו ביחד ברכב ומאזינים להם . . . פשוט מרגש :-)

  2. 2
    רונה טליסמן
    יום שני 20.02.2012, 15:51

    אבירם, הקישור לנושא הכרזה שעשית כאן מעניין.
    אולי אתה יודע מי עיצב אותה? חיפשתי בגוגל ולא מצאתי

  3. 3
    אבירם מאיר
    יום שני 20.02.2012, 20:48

    אין לי מושג מי המעצב, אשמח לדעת בעצמי..

  4. 4
    מרב סודאי
    יום שלישי 21.02.2012, 21:10

    הי אבירם
    בתור אחת שהייתה בערב הזה אני חייבת להודות שהצלחת להעביר ברשימה (המקסימה) את הקסם המיוחד של חווית ההופעה, ובכלל לתאר בצורה מאוד מדוייקת את רגעי הנוסטלגיה שגם בי החלו לעלות ברגע שערן התחיל לשיר…ד"א השירים החדשים מ צ ו י י נ י ם וחזקים ביותר!!! מהרגע שחזרתי הבייתה מההופעה ועד עכשיו אני מתהלכת בתחושה שזכיתי להיות בהופעה היסטורית חשובה ואיזה מזל שהתעקשתי להגיע אליה.
    היה כיף, מרגש ובעיקר מעורר זיכרונות מימים פרועים ובועטים יותר.
    נשארו עוד 3 הופעות – מומלץ ביותר!

  5. 5
    אבירם מאיר
    יום שלישי 21.02.2012, 23:21

    תודה מרב,
    היסטורית, בהחלט זה מה שחשבתי/הרגשתי שם.
    גם באולם באוירת הרטרו-שמו"צ הזה היה משהו…

  6. 6
    אבירם מאיר
    יום שלישי 21.02.2012, 23:23

    וגם, ימים פרועים ובועטים עוד יבואו

  7. 7
    עפרה
    יום רביעי 22.02.2012, 17:06

    מקסים. עשית לי חשק ללכת להופעה למרות שלא הייתי מעריצה..
    הפוסטר מזכיר לי באמת את הטרנדים בעיצוב גרפי משנות ה80-90.
    מסקרן לדעת מי עיצב את הכרזה.. דרך אגב, היום המופע בשידור בגל"צ

  8. 8
    יום שבת 25.02.2012, 21:00

    אוף
    ואני תכננתי לבוא (עוד שניה היינו עושים שם ישיבת צוות, אה?) ונכנעתי ל"ממילא לא נמצא בייביסיטר" הרגיל וויתרתי. איזה הפסד.
    ולגופו של עניין – כתבת יפה ובעיקר מאוד אמוציונלי ומעביר את התחושה הזו של אמנות שאותנטית עבורך, שנוגעת בקרביים. אבל לא באמת הבנתי את הקישור לכרזה מעבר לזה שהיא פשוט היתה שם ומסרה פרטים אינפורמטיבים על כך שהאיחוד מתרחש ואיפה ומתי.
    הרי (כך אני מבינה מכתיבתך) ההתרגשות שחווית וה"הנעה לפעולה" – ראשית קניית הכרטיסים ואח"כ הקימה מהכסאות – נבעה מקוקטייל הזכרונות מהלהקה ואיכות ההופעה עצמה. האם היית נע פחות לו היית מקבל את המידע על ההופעה מתשדיר ברדיו? – במקרה הזה נראה לי שלא.

  9. 9
    אבירם מאיר
    יום שבת 25.02.2012, 23:30

    אני שואל את עצמי כאן האם העיצוב משנה?
    האם יש קשר לאיכות הכרזה או להצלחה שלה מבחינה אמנותית או תקשורתית.
    האם כרזה מסוגלת להפעיל ולהניע לפעולה בכל זאת?
    במקרה הזה קיבלתי תשובה, למרות שאני חושב שבהחלטה להשאיר
    את הכרזה המקורית מלפני 20 שנה היה משהו מדויק.
    אפשר היה לעצב משהו עדכני יותר, עכשוי יותר..
    עצם ההחלטה הזו היא החלטה עיצובית מוצלחת בפני עצמה.

  10. 10
    שירי הראל אלבו
    יום שישי 16.03.2012, 8:23

    לפעמים מתוך העיסוק שלנו אנחנו נצמדים לחוקים, וההתנערות הזאת שאנו חשים נוכח דברים שמדברים לנו לרגש, ולא למעצב/אמן/טיפוגרף/ וכו/ שבנו היא מרעננת. יש דברים שאי אפשר לשפוט לפי יופי או מינונים ומידות, אלא דרך זכרונות וקונוטציות. אין יפה מזה לדעתי.

  11. 11
    נטלי טבלוביץ
    יום שלישי 31.07.2012, 3:05

    "עוד בזמנים שהעזתי לחלום על מוזיקה…" מרגש

הערה, ביקורת, פרשנות - הכל הולך…