Design Art = ונוס, עיצוב = מאדים

בין "עיצוב" ו־"Design Art" יש הרבה דימיון והרבה מהמשותף. אך יש הבדלים חשובים בין התחומים. הדימיון גורם לבלבול רב, ובפועל (לדעתי לפחות) לנזק חמור לתעשיית העיצוב, לחינוך המעצבים ולהבנת העיצוב על ידי הקהל הרחב.

לפני כחודש פורסם מאמר במוסף "DESIGNER" ("מעצב" בשפה המקומית) של "הארץ" ה"מסכם" את שנת העיצוב בצורה חיובית ביותר: המשך "מגמה של התעוררות ושינוי בשדה העיצוב המקומי". המאמר סקר כ־25 אירועי עיצוב ישראלים שהתקיימו ב־2011. ניתוח מעמיק יותר של המאמר מראה את הקשיים הגדולים העומדים בפנינו. כמעט כל האירועים המוזכרים במאמר שייכים ל־Design Art. עם כל העניין האינטלקטואלי והאסתטי, ההתעסקות הכמעט בלעדית בתחום צר זה מהווה קושי שדורש התייחסות.

מקום פרסום המאמר משקף גם את הקושי. כמעט כל התייחסות לעיצוב במדיה בישראל קשור לפנאי, ללייף סטייל וקידום מכירת מוצרי צריכה יקרים ואקסקלוסיביים. המוסף כולל כ־50 עמודים של מודעות פרסום המכוונות בעיקר לאלפיון העליון ומאמרים המכוונים לאותו קהל יעד עם דגש על צריכה – צריכה יקרה. ושוב, העיקר: Design Art וצעצועים לעשירים.

לצערנו, רוב המדיה הסוקרת את העיצוב בארץ מתמקד ב־Design Art, המעצב כסלב, ומעצבים ידועי שם מחו"ל (ובמיוחד באם יש להם קשר – אפילו מקרי ומזערי – לארץ).

מה הנזק הנגרם מהתייחסות מוגזמת ל- Design Art?

קודם כל, האם לא צורם הניגוד הקיצוני בין ההתלהבות ל"צדק חברתי" והסגידה הבלתי מרוסנת ב-stuff, בחפצים וסיפוק עצמי? יש כאן שאלות קשות בנוגע ל־"99%". (ועוד לא דיברנו על שאלות של קיימות.) המוצרים המוזכרים במדיה מעוצבים על ידי אחוז אחד של המעצבים הפעילים, עבור אחוז אחד של האוכלוסייה. איפה ההתייחסות ל-99% של המעצבים הפעילים, העובדים עבור 99% של האוכלוסיה?

להתייחסות הכמעט בלעדית ב־Design Art השלכות שליליות רבות.

אפשר להתווכח על המיקום של Design Art בעולם העיצוב. יש מי שממקם אותו בראש הפירמידה, ואחרים במקום אחר לחלוטין. אישית, אני ממקם אותו במימד מקביל, חשוב ומעניין. אבל לא חשוב או מעניין יותר. אבל אי אפשר להתווכח על גודל המרכיב של ה־Design Art בעשיית העיצוב הכולל – הוא מינורי לחלוטין, גם במעשה וגם לפי ההגדרה.

וכאן טמונה הבעיה. ההתייחסות הכמעט בלעדית ב־Design Art על ידי המדיה משדרת תמונה מסולפת של העיצוב לקהל הרחב ולקהלים ספציפיים נוספים. אחוז מזערי מאנשי המקצוע המועסקים בעיצוב ביומיום מתעסקים ב־Design Art. כמעט כולם עובדים על פרויקטים לשימוש יומיומי, על ידי כל שכבות האוכלוסייה ועובדים על פי התנאים הקשים של חוקי הכלכלה הגלובאלית החופשית – לא אמות המידה של הגלריות לאמנות. וטוב שכך.

שלא יהיו אי הבנות. בעבודה אפורה, יומיומית, בהתמודדות עם מציאות קשה הדורשת כשרון רב כדי לעמוד בנאמנות למקצוע מול הלחצים לפשרות, למעצבים הישראליים השפעה אדירה על הכלכלה, התרבות, החברה ועל איכות החיים בישראל.

חשוב להדגיש – המעצבים בארץ מהווים תעשייה – תעשיית עיצוב – היוצרת ערך כלכלי ותרבותי רב, המעסיקה עשרות אלפי מפרנסים והמקדמת את הכלכלה והתרבות הישראליים והתומכת בפרנסתם של מאות אלפים נוספים.

הצרה היא שאין אנו מתייחסים לעצמנו כתעשייה. אין אנו מתנהלים כתחום מקצועי המקפיד לפעול בצורה מקצועית. ואנחנו משלמים את המחיר.

העובדה שרוב הדיון הציבורי בעיצוב מתייחס ל־Design Art ולא לתעשיית העיצוב, ורוב הפעילות בתערוכות, מוזיאונים ו"שבועות עיצוב" מתרכזים ב־Design Art ועיצוב ומעצבים מיובאים (כולל "מעצבים ישראליים" אנגלים, צרפתיים, גרמנים ואמריקאים – וכל הכבוד להם) מהווה פגיעה במעצבים המקומיים – פגיעה במעמדם, פגיעה ביכולתם להתפרנס ופגיעה ביכולתם להתנהל בצורה מקצועית מול מזמיני העבודה.

זה עניין של מינון. לא היינו צריכים לבוא בטענות נגד התקשורת על סקירה מוגזמת ל־Design Art באם סקירה זאת הייתה משקפת את חלקה האמיתי בעוגת עשיית העיצוב הישראלי – נאמר לצורך הדיון – 5%. גם לא היינו מתלוננים באם סקירה זאת הייתה 50% – הגזמה מופרזת לחלוטין. אבל במציאות, ההתעסקות הינה כמעט 100%, וזה חמור.

אפשר היה להאשים את העיתונאים, מנהלי הגלריות והמוזיאונים והעורכים למיניהם בפרובינציאליות, בסגידה לסלבס ובחוסר מקצועיות. זה היה קל, וגם צודק במידה רבה. אבל קודם כל יש להאשים את עצמנו.

בזמן שאנו המעצבים הפעילים איננו מתייחסים לעצמנו כאנשי מקצוע בתעשיית העיצוב הראויים לכל הערכה – אין אנו יכולים לבוא בטענות לאחרים.

ההתייחסות המוגזמת של העיתונאים וגורמים אחרים ב־Design Art גורמת נזקים חמורים נוספים.

ראשי מוסדות אקדמיים בו מלמדים עיצוב – רבים מהם ללא הבנה עמוקה במקצוע, בצרכים המקומיים או באתגרים העתידיים של בוגריהם – מסתנוורים מהתייחסות המדיה ל־Design Art. לגבי רבים מהם ההצלחה נמדדת לפי אינצ'ים ב"גלריה" ולא בהתאמת תוכנית הלימודים לדרישות הכלכלה הגלובאלית והמקומית. הם מודדים הצלחה בהשתתפות בתערוכה במילאנו, ולא בהכנת הבוגרים לאתגרים האפורים יותר של תל אביב – או גאנגז'ו. ניתן לראות זאת גם בתערוכות הסיום ותיק העבודות של הבוגרים. כל מעצב בכיר המעסיק בוגרים אומר "הם מוכשרים אך לא קיבלו הכנה מתאימה".

ניתוח של כוח ההוראה בבתי הספר גם משקף את הקושי. יש להדגיש שבתי הספר לעיצוב בארץ הנם מעולים – עם מרצים וסטודנטים מצוינים (אני השקעתי שנים רבות בחינוך לעיצוב ורוצה להאמין שתרמתי משהו). אבל הדגש בלימודים, בהרבה מקרים, מכוון בצורה מוגזמת ל־Design Art, ולא מעט בגלל הרכב צוות המרצים. מי מלמד ולמה? מי לא מלמד ולמה? המצב יוצר בוגר מעוות מבחינת יכולות, גישה, מודל חיקוי וציפיות.

ההתייחסות של מנהלי מוזיאונים, פסטיבלים, שבועות עיצוב וגלריות מתמקדת כמעט בלבד ב-Design Art. באם היו מתמקדים לפחות חלקית בתעשיית העיצוב המקומי, בתהליכים ובצרכים של היומיום ובצרכים חברתיים וסביבתיים, בכוחם הגדול (במשאבים ובהשפעה) היו יכולים לתרום רבות. במקום זאת הם פונים לקהלים מצומצמים (שוכרי עיצוב אליטיסטים). את האופי, היכולת והפוטנציאל של העיצוב הישראלי יש למצוא בעשיית העיצוב היומיומי בתל אביב, בירושלים, בחיפה וכן, גם בחולון (!), ולא רק דרך פילטר אנגלי, צרפתי, גרמני או אמריקאי.

מי מדבר בשם המעצבים – ומי לא?

היום הרבה גורמים שאינם מעצבים מדברים בשם העיצוב הישראלי. המעצבים הפעילים לא מדברים הרבה, בטח לא מספיק, ומשלמים בהתאם את המחיר.

כאמור, במדיה, הכותבים בעיתונות הלייף סטייל מתייחסים בעיקר ל־Design Art בצורה מודגשת, מתייחסים בזלזול לעיצוב "מסחרי" קריא: הספקת שירותי עיצוב מקצועיים עבור מזמיני עבודה תמורת תשלום לצורך יצירת מוצרים לציבור המשתמשים הרחב.

לצערנו, אין כמעט התייחסות לתעשיית העיצוב, כתעשייה, בעיתונות הכלכלית. זהו כשלון צורם כי התייחסות רצינית ומקצועית בדה מרקר וכלכליסט היה יכול לתרום רבות למעצבים בפרט ולאנשי העסקים בכלל.

כאמור, האקדמיה "מדברת" בעיקר Design Art. המסלול בתואר השני בבצלאל המתמקד ב- Design Management מהווה דוגמא יוצאת דופן בזירה.

בממשל, אין גוף אשר מנצל את ההזדמנות לדבר בשם ה- creative industries הכולל את תחומי העיצוב. באנגליה, זה 30 שנה, מתייחסים לתעשיית העיצוב בכבוד כפי שצריך. אנחנו לא צריכים להמציא את הגלגל.

במקום זאת, משרד התרבות מתייחס לעיצוב רק דרך פילטר של Design Art. משרד התמ"ת מתייחס לעיצוב בצורה חלקית ומוגבלת כמשרת תעשייה "מסורתית" וכדי לקדם תעסוקה בפריפריה. הפעולות של משרד התמ"ת מבוססות על מודלים קוריאנים מיושנים שהקוריאנים זנחו מזמן. במקום להכיר בעיצוב הישראלי כתעשייה לכל דבר ולשתף פעולה כדי לפתחה ולקדמה, המשרד, לדעתי ולצערי, מגביל את יכולתה להתקדם.

ככלל, החברות בארץ אינן מתייחסות לעיצוב ככלי לפיתוח משאבי חברה אסטרטגיים מבוססי עיצוב – (strategic design – based corporate assets) כדוגמת חברות מובילות במערב. רובם מתייחסים לעיצוב בצורה נקודתית, לפי פרויקט ומנהלים את עבודות ומשאבי העיצוב שלהם בדרגת ניהול נמוכה. הם משלמים על זה מחיר יקר.

—————————-

השימוש בהשוואה של ונוס ומאדים בכותרת הינו לצורף פרובוקציה כמובן. גם אני רגיש לאתגרים של ה- Design Art המחזיר אותנו להתרגשויות של הפרויקטים מזמן הלימודים. גם אני מחזיק עיצובים בעלי ערכים מיוחדים בביתי.

אבל צריך להתייחס להבדלים בין התחומים ולהדגיש את החשיבות של העשייה המקצועית הנעשית על ידי הרוב המכריע של אנשי המקצוע עבור הרוב המכריע של האוכלוסיה.

והאחריות לכך הינה קודם כל שלנו, המעצבים הפעילים.

התפרסם לראשונה ב־16 בפברואר 2012

☼ עוד מאת דוד גרוסמן ← נקודת ה-G של ונוס?

  1. 31
    ניר חיימוביץ
    יום ראשון 19.02.2012, 23:12

    בהחלט נושא טעון. הייתי מעונין לתקוף את הנושא משני כיוונים.
    ראוי לציין שכל הנאמר בהמשך הינו דעתי האישית בלבד.
    1. Design Art – למעצב תקשורת החזותית קל מאוד לייצר אומנות. הוא פשוט מפסיק לתקשר (לפחות באופן היום יומי). את מה שנוצר תולים במוזיאון בצורה של ציור או אומנות מודרנית. למעצב התעשייתי קצת יותר קשה. כי הוא מייצר כלאיים בין מוצר לאומנות פלסטית, ולכן נוצרה ההגדרה של דזיין ארט. אני חושב שאין בעיה בכלל עם דזיין ארט. זוהיא חקירה לגיטימית של גבולות וחומרים של המקצוע. באומנות המודרנית היא מקבלת מקום וזה דיון אחר לגבי טיב האומנות בכלל ולא נושא של עיצוב. אם אני בתור מעצב גרפי הייתי מצייר ותולה במוזיאון לא היתה התרגשות כלל בנושא, אז למה כאן כן?!?!
    Design art = תרבות, Design = תרבות הצריכה.
    עדיין באותו נושא. למה לעזאזל שיהיו כתבות על מעצבים? את הציבור אנחנו לא מעניינים במיוחד. האמת היא שרובו לא באמת מבין מה אנחנו עושים וזה גם לא מעניין אותו. אנחנו משרתי התעשייה, בחלק האפור שלה. פעם בכמה זמן יש מעצב שעשה משהוא יוצא דופן, או מפעל חיים, ואז הוא מקבל כתבה של עמוד. כי זה מה שיש לכתוב עליו שיעניין את הציבור. Designer הוא עיתון לציבור ולא למעצבים. ב wallpaper יש הרבה כתבות על מעצבים. הכוכב האמיתי הוא המוצר. אם יצרת מוצר טוב הוא יופיע במדור הצרכנות של העיתון ולא התרבות.
    2. שמתי לב שהמעצבים בישראל נורא בכיינים. פה אני מסכים עם שראון. יאללה צאו מהסרט. אתם לא מעניינים אף אחד. רוצים כבוד? צאו לעבוד! ברגע שתעצבו משהו טוב הוא יקבל את הבימה שמגיע לו. לא שמעתם עליי עד היום? כנראה שעדיין לא עיצבתי משהו ראוי.
    כמו שכתב שחר, האתר הזה הוא גטו של מעצבים. אני מכבד את הדיון, אבל אין לו באמת ערך אמיתי, לטעמי. עד שלא תתפתח פה מסורת של עיצוב אמיתי, עם אנשים שמוכים להקריב למען מה שהם מאמינים בו (ולא, אני לא אומר שלא צריך להקשיב ללקוח) גופי הממשלה לא יבינו מה זה עיצוב ומה זה אומנות, ולקוחות לא יבינו מה ההבדל בין עיצוב טוב לעיצוב רע. מעצב טוב צריך לחקור כל הזמן את גבולות, לדעת לייצר גם אומנות וגם אמנות. בסופו של יום מה זה משנה מאיזו הגדרה אתה מתפרנס. חבר שלי שהוא מנהל מאגרי מידע בחסד לא בוכה לי שלא כותבים על האלגוריתם החדש שהוא כתב, לעומת זאת כן כותבים בגלריה על אחד שכתב קוד שמייצר צורות מוזרות על המסך.

    לכל טענות הטכניקה, היום בעידן המחשב והדפסות תלת המימד, לא צריך לדעת לצייר ולא לנגר, הטכניקה היא לא מכשול אבל היא יתרון. לעומת זאת חשיבה ייחודית, מקורית, פורצת דרך קשה מאוד למצוא.

  2. 32
    יום שני 20.02.2012, 0:15

    אני חושב שדיוויד כתב בצורה נכונה, הוא מעלה סוגיות שלא בטוח שיש להן תשובה אחת מדוייקת ונכונה. וטוב שהוא מציף את הנושא. אני אישית חושב ומאמין שאילו המעצבים ה"פעילים" כפי שדויוד מגדיר אותם היו נותנים מענה עיצובי איכותי, חכם, נכון ומאתגר יותר. עיצוב שלא רק מושתת על בולטות, צעקנות, פשרנות, חובבנות והצלחה המבוססת אך ורק על "הצליח כלכלית".
    אז המצב היה כזה שרבים וטובים מהמעצבים לא היו בורחים כל כך מהר אל מחוזות ארטיסטים ומנותקים מהמציאות היומיומית. אני תמיד מסביר לסטודנטים שלי שאת הזוועות שאנחנו פוגשים בשלטי החוצות, בעתונות, ובמדפי הסופרמרקט יצרו "מעצבים", ושהאחריות היא של כולנו בנושא הזה.

  3. 33
    דוד גרוסמן
    יום שני 20.02.2012, 7:59

    והערה נוספת – תודה ל"אנטייטלד". אכן מקום טוב לדיונים. אולי ניתן באמת להרחיב את היריעה מבחינת נושאים ומבחינת קהל הקוראים והמשתתפים. אבל צריך לזכור שאין זה מספיק לדבר ולכתוב, צריך גם לעשות.

  4. 34
    יום שני 20.02.2012, 15:52

    דוד, אני רוצה להאמין שהבנתי לעומק את רוב רובו של המאמר, אבל לקח לי זמן, ויכול להיות שאני עדיין לא מבין לגמרי מה ההגדרה שלך ספציפית ל"Design Art" ומה ההגדרה הספציפית שלך ל"עיצוב", אשמח אם תכתוב את הפירושים שלך למושגים אלו. תודה

  5. 35
    אבירם מאיר
    יום רביעי 22.02.2012, 0:06

    דיויד, משהו שנאמר בכנס אקדמי השבוע החזיר אותי למאמר שלך.
    דובר בכנס על מחקר שנעשה ומציג תמונת מצב מאוד מטרידה האומרת כי בקרב אחוזים משמעותיים באוכלוסיה נתפס עולם הפרסום באופן כללי ופרסומות
    בפרט כ"מוצרי תרבות" ממש כמו שירה, אמנות ועוד. העובדה הזו לצד השינוי בתפיסה את התרבות כמוצר וכתעשייה. (נהוג לומר למשל: "תעשיית המוזיקה"),
    מהווים פגיעה בנכסי תרבות חשובים. יש גורמים וסיבות שאין זה המקום לפרט כאן.
    עיצוב הוא לפני הכל נכס תרבותי שיש לשמור, לא נוח לי עם השורה "המעצבים בארץ הם תעשייה". לא משוכנע בתועלת ובערך המוסף שלה.

  6. 36
    יום רביעי 22.02.2012, 8:22

    כמי שבימי חלדו למד "עיצוב פרסום" בארה"ב כמקצוע ראשי לצד "עיצוב גרפי", ונחשף למושגי ה"תעשייה" [industry], איני רואה בהמשגה הזאת יותר מאשר חיפוש מילים מתאימות לתקשר עמן את מהותה של עשייה תקשורתית-תרבותית-בידורית. כמו בכל תעשייה, גם כאן מעורבים תהליכים, תקציבים, בעלי מקצוע, חומרים, מוצרים רוחניים ("קניין רוחני") ופיזיים. לכן אין להלין על השיוך של אנשי מקצוע מומחים בתחומם, ביניהם מעצבים, של סוכנים, של גילדות ושל אתיקה מקצועית לתעשיית התרבות העולמית. במרחב היצירה וההפקה של "מוצרי תרבות" למיניהם, קיימים מוצלחים יותר, או "לגיטימיים" פחות, כאלה שהשאירו חותמם על חיי אוכלוסיות שונות לא פחות מ"מוצרי עיצוב". הרי מכשירי ההקלטה, השידור וההקרנה המעוצבים ומכונות הדפוס
    הדיגיטליות לא היו מגיעים לעולם ללא הסימביוטיקה עם השירים, הקונצרטים, הסרטים, הספרים ו..הפרסומות…
    הדרת "תעשיית התרבות" מזירות התקשורת והחינוך על חשבון "תעשיית העיצוב" היא מלאכותית וחוטאת לדינמיקה של התפתחות תרבותית כשם שהיא לא מבטאת את ההתפתחות התעשייתית. עיצוב הוא אכן נכס תרבותי של עולם צרכני, הצורך תרבות במובנה הרחב.
    ולא בכדי למדתי בבית ספר לעיצוב קורס אקדמי ב"תולדות העיצוב" לצד קורס ב"תולדות הקולנוע", בספרות, בפסיכולוגיה חברתית ובכל מה שנע במרחב הזה.

  7. 37
    אבירם מאיר
    יום רביעי 22.02.2012, 8:43

    זאב, אתה מדבר על המובן מאליו.
    הגישה הרומנטית הזו אינה משקפת את הכרסום העמוק שמתרחש כיום
    באותם נכסי תרבות. זו בדיוק הסיבה שאין להפריד את התחומים
    לקחת את ה"עיצוב האמנותי" ולבדל אותו מהתעשייה, (או העשייה כפי שאתה מתאר). המהלך הזה מפרק את הסימביוטיקה עליה אתה מדבר עד כדי הפרד ומשול..

  8. 38
    יום רביעי 22.02.2012, 10:41

    מעקב אחר הפולמוס שמתנהל כאן, מראה בעליל כי חלק מהטיעונים נוגעים לפרשנויות ולתרגומים של מושגים הלקוחים ממקומות אחרים. המונח "עיצוב אמנותי", או "ניהול אמנותי" מתייחס במקורו ל-Art direction, להבדיל מ-design art, ונוגע בעיקר ליצירתם/עיצובם של מוצרי פרסום רעיוניים ומוחשיים, ואף לחזותם של סרטי קולנוע ושלל עיצובים "מתורבתים" בתחום התקשורת החזותית והקולית. בישראל יזדהה ארט-דיירקטור כמי שמופקד במשרד הפרסום על פיתוח מסרים עתירי קונספט. האם הוא אכן יוצר "אמנות" ב"תעשיית הפרסום"?, האם הוא תורם באופן בלתי-מודע לתרבות הישראלית שתוצג במוזיאון, או תיכלל במוסף תרבותי? האם עבודתו ה"אמנותית – המוזמנת/המעובדת/המשועבדת", שנהגתה והופקה בין כתלי ה"משרד", תתמקם ביום מן הימים בין דפי "קטלוג עיצוב" לצדה של עבודה שנוצרה ב"סטודיו"? ימים יגידו…
    עם הקמת קהילת המעצבים הישראלית הונף דגל הבידול: חשוב יותר, הועבר המסר, לקדם את העיצוב דרך מוספי הכלכלה ולהמעיט בחשיפה בין דפי מוספי התרבות. זוהי עמדה אסטרטגית המגדירה התייחסות ערכית לא רק לכלי התקשורת המהווה כר להצגת הביטוי המעוצב. רבים ראו בכך הבעת העדפה לכל מה שאינו "נגוע" בתרבות ובאמנות. נדמה כי בחלוף השנים העמדה הזאת מתרככת מעט והזרימה הטבעית בין ערכי תרבות ואמנות לבין מה שאוצרים בתוכם מוצרי עיצוב תעשייתיים – מוחשיים ווירטואליים – נעשית מקובלת יותר.

  9. 39
    דוד גרוסמן
    יום רביעי 22.02.2012, 14:37

    תודה על התגובות.

    ארנסטו
    (גילוי נאות: שנים רבות לימד ארנסטו במחלקות בניהולי בויטל ובשנקר.) הקורס שאתה מלמד שנים רבות יוצר שנה אחרי שנה עיצוב איכותי בקונטקסט של "מאדים". הסטודנטים חשופים לאתגר עיצובי, מבוסס הליך מעמיק ומבוקר, בקונטקסט כלכלי המתייחס לחוויית המשתמש. חבל שאין יותר קורסים כאלו. ויש גם סיבה לכך. אין הרבה מעצבים "פעילים" במרכז זרם העשייה כמוך שמוכנים לפנות זמן ללמד.

    בועז
    אני לא רוצה להיכנס לדיון נוסף על הגדרת ה"עיצוב". אולי פעם אחרת. אני רציתי להדגיש את הסכנות הכרוכות בהדגשת יתר של תחום ה- Design Art. לצורך העניין, ההגדרה האישית שלי לעיצוב הינה: יישום של כוונות; התהליך בו האדם יוצר את הסביבה החזותית, החומרית, המרחבית והחווייתית. נכון, די רחב, והמעניק השפעה (ואחריות) רבה למעצבים. וכמובן, יש בו מקום ל- Design Art.

    אבל אני מדגיש שהמעצב (לדעתי) אחרי ישירות לצרכיו של המשתמש (הציבור). כפי שכתבתי קודם, אני רואה הבדלים חשובים בין המחויבות למשתמש על ידי המעצבים ממאדים ומוונוס.

    אבירם
    איני רואה מקום לדאגה. קודם כל, אין ספק שהפרסום מהווה חלק מהתרבות. הפרסום ניזון מהתרבות ומזין אותה. הלא התרבות כוללת הרבה מאד.

    ההסתייגויות שלך מהמילה "תעשייה" אינן במקום לדעתי. קודם כל, תבדוק את ההגדרה של "industry":

    1 : diligence in an employment or pursuit; especially : steady or habitual effort
    2 : systematic labor especially for some useful purpose or the creation of something of value

    אתה רואה שבהגדרה מקום רב לעיצוב (מאדים או ונוס). יותר מכך, לדעתי חשוב מאד להתייחס לעצמנו כתעשייה, לטובת היוצרים, מזמיני העבודה והמשתמשים.

    בכלל, בעולם מדברים על ה- "creative industries" כמשקף את המאה ה-21 – ואנחנו המעצבים בתוכו.

    תעשיית המוסיקה הינה בוודאי תעשייה כמו תעשיית הקולנוע. אגב, אל תחשוב שעולם האמנות אינו "תעשייה", וגם עולם ההשכלה גבוהה.

    אין שום כרסום עמוק בנכסי תרבות. התרבות לעולם לא זכה להתייחסות, מעורבת, יצירה ושגשוג כמו היום – בארץ ובעולם.

    אני לא מבקש להפחית מעשיית ה- Design Art. אני מבקש להדגיש את ההבדלים ובעיקר לשים את הדברים בפרופורציות.

    קודם קראו לי מתון, ועכשיו בתגובתך לזאב, אתה מרמז שאני גם רומנטי.

  10. 40
    שחר קליין
    יום רביעי 22.02.2012, 16:08

    מקריאת הדיון ניתן לראות שהמושג design art אינו מובן, אינו מוכר, ואפילו אינו חשוב לרבים.
    המושג מתיחס רק לעיצוב מוצר- לא לעיצוב גרפי. ניתן למצוא הקבלות אבל המושג מדבר על מוצרים שניתן להציג אותם, למכור אותם ולקנות- בכמה שיותר כסף.
    המושג עלה כפורח במקביל לעליית כוכבי עיצוב מוצר בינלאומיים.
    מצוקת המעצב ,העמל במחשכים למען לקוח נוגש וכילי כשלנגד עיניו רק טובת המשתמש, בזמן שפיליפ סטארק מתבדח בכל אמצעי תקשורת, שולח ידו בכל וגורף ממון בשל כך (או רון ארד ה"ישראלי" חובש כובע של פדינגטון הדוב ומטייל בין מוזיאונים) – יצרה תיסכול טבעי שהתבטא היטב בשירם העתיק של ה dire straights
    money for nothing
    כאילו הצרפתי השמן המיוחצ"ן בעל הקשרים המופלאים עושה מסחטת מיץ שלא סוחטת ואני לא?
    ואז מנותק הקשר בין עקרונות ואידיאולוגיה לבין המוצר ולמה לא? נעשה גם אנחנו "מוצר" שכל יעודו להיות מוצג בגלריה, להימכר בכמה שיותר כסף- כלומר הוא יהיה "אמנות".
    בודאי שיש מקום לכל עשיה.
    בודאי שרצוי להרויח הרבה כסף.
    אפשר גם לעשות עיצוב מוצר שאין לו משתמש.
    אפשר לשאוף לסלבריטאות.

    אך מה לעשות, בגילי המתקדם (די דומה לגילו של דייויד, צעיר מזאב) אני עדיין שומר על כמה עקרונות רומנטיים ועודי סבור שעבודת העיצוב יש לה- גם- מטרה ערכית ושימושית ואכן, כשאני עובד עם לקוח- המשתמש שנגד עיני אינו בעל גלריה או הלקוח שלו.

    נחזור לרגע למשפט המדבר על כסף: הנה הבחנה מדויקת: דיזיין ארט נועד להפיק כמה שיותר כסף ממכירת כמה שפחות מוצרים ולגרום לעליית ערכם בלי קשר לשימוש בהם.
    אינדסטריאל דיזיין מיועד לספק שירות עבור סכום מוסכם מראש ולטובת משתמש סופי.
    בדרך כלל השאיפה היא שהמוצר הסופי יעלה כמה שפחות כסף…

    תופעת הסלבריטאות – כשהמטרה היא פשוט "להיות מפורסם"- לא פוסחת על כל תחומי העיצוב והדיון בה אינו שונה מאשר בתחום המוסיקלי, למשל.
    אגב: פיליפ עושה במקביל לסטנד אפ קומדי מדי פעם (אני מצטער על מה שעיצבתי- אמר בראיון) גם עיצוב תעשיתי פאר אקסלאנס שמטרותיו הן אלה הנ"ל ללא כחל וסרק (סדרת מוצרים לטארגט או סכו"מ ח"פ שקיבלתי בספריה הלאומית בפריס, בקפיטריה, לא בגלריה).

    ובעניני משתמש- מומלץ לצפות בסרטון הזה:
    http://cafe.mouse.co.il/topic/2539318/

  11. 41
    גיא
    יום שישי 24.02.2012, 11:30

    דוד שלום רב,
    (אולי טיפה באיחור… אבל-) מאוד שמחתי לקרוא נקודת השקפה איתנה שאינני יכול שלא להסכים איתה לחלוטין. לשמחתי זכיתי ללמוד תואר שני בעיצוב בחו"ל, דבר ששינה לחלוטין את הפרספקטיבה שלי על תהליך העיצוב ועל תחום עיצוב המוצר. ואני בכוונה משתמש בביטוי עיצוב המוצר, בשביל להתייחס לשדה העיצוב המתמקד במוצר, על כל האספקטים השונים בפיתוחו, ולא לתחום ה – Design art. מנסיוני – הלא גדול יש להודות – אני אכן רואה הרבה בוגרים המכוונים ומודדים הצלחה על פי פרסום במגזינים או הצגה בתערוכה. ואף על פי שכבודו הגדול של תחום זה במקומו מונח, קיימת התעלמות או הקטנה של תחום ה – design consultancy, עבודת המעצב היום-יומית מול לקוח, קהל יעד והגדרות תחומות. המעצבים הכי גדולים הם המעצבים שלא שמענו עליהם מעולם (מי עיצב את הטלוויזיה שיושבת אצלינו בסלון? את הפלאפון שאנחנו צמודים אליו? את עגלת הילדים, התיק או עשרות חפצים אחרים שסובבים אותנו יום-יום?). פגשתי במהלך השנים לא מעט אנשים שבלבלו עיצוב עם אסתטיקה, ולא מעט נאלצתי לנסות להסביר שאסתטיקה היא חלק קטן בתהליך העיצוב, הכולל שלבים רבים וארוכים בהגעה לפיתרון אמיתי. ההתמקדות ב – design art ממשיכה להנציח את הבלבול הזה, ולרומם את האסטתיקה מעל כל שלב אחר בתהליך.
    אני יכול רק לקוות, או יותר מזה – לנסות להיות שותף, לכך שהאקדמיה תשלב מעצבים העובדים יום-יומית בתחום עיצוב המוצר הפרקטי, לנסות לתת פרספקטיבה עמוקה ומלאה יותר על תהליך העיצוב, ובכך גם תכין את הבוגרים בצורה טובה יותר לעבודה מעשית בתחום העיצוב.
    יישר כח.

  12. 42
    דוד גרוסמן
    יום שישי 24.02.2012, 17:28

    תודה גיא.

  13. 43
    הדס
    יום שבת 25.02.2012, 16:06

    דיון מרתק שמעסיק (מטריד) אותי כבר יותר משנה, בערך מאז שסיימתי את התואר. הפער שבין האקדמיה למציאות הישראלית הוא עצום!
    אין לי טענות על איכות התואר, אני מרגישה שרכשתי כלים רבים וחשובים ורמת הלימודים היתה גבוהה.
    עם זאת, יש נטייה מסוימת באקדמיה לטובת "דיזיין ארט". ולא רק בבצלאל. פשוט זהו הפן הנוצץ של המקצוע, והוא זה שמניע צעירים רבים "להתחיל להתפלל" שיתקבלו לאחד מהמוסדות האקדמיים לעיצוב ויזכו בתואר הנכסף. מה הם יעשו איתו אחר כך זו כבר שאלה אחרת. האקדמיה משמרת את האשליה שיש מקום בארץ למעצבים-אמנים כי זו תורמת ליוקרה של מוסדות הלימוד ולכך שמשנה לשנה רשימות ההמתנה מתארכות.
    אני מסכימה עם אלון שהציע לקרוא למקצוע הנדסת עיצוב. בעבודה היום-יומית יש הרבה מן ההנדסה ופחות משאר הרבדים. כמובן שההצעה תיפול כי אם מעצבים יתהדרו בתואר "מהנדסים" הם יאלצו לקבל משכורת גבוהה בהרבה מזו לה הם רגילים…
    עיצוב תעשייתי בישראל הוא מקצוע מאוד טכני ובהערת שוליים לדעתי גם די גברי (האם גרוסמן מרמז על כך בבחירת הכותרת?…). אני עדיין מחפשת את דרכי בעולם העיצוב, אולי בתחומי עיצוב אחרים בהם ישנו שביל זהב רחב יותר בין האמנות לתעשייה.

  14. 44
    גדעון דותן
    יום ראשון 26.02.2012, 0:30

    עוד רגע לפני שכולם עוברים הלאה, פשוט שיהיה ברור :
    המעצבים בארץ צריכים להיות מאורגנים אם רוצים שמשהו יקרה מבחינת מדיה, תערוכות וענייני חשיפה באשר הם.
    ברור לכל שיש כל מיני סוגים של מעצבים בעלי הגדרות כאלו ואחרות (כאילו דה). הצעתי/ הזמנתי היא שכולם יצטרפו לקהילת המעצבים וניתן יהיה לאחד את הכוחות ולהביע נוכחות משמעותית במרחב, לקיים רעיונות ופרויקטים כפי שעולים מבין שורות אלו וברור שזו רק ההתחלה- ניתן לעשות כל כך הרבה ! בדנמרק למשל (די מקבילה אלינו מהמון בחינות), קהילת המעצבים הינה כוח משמעותי וקהילת המעצבים שלהם מצליחה – תודות לכמות החברים בה – להיות נוכחת ולייצר נראות, מודעות ושינוי.
    אז ראו עצמכם מוזמנים !

  15. 45
    רונית
    יום ראשון 26.02.2012, 1:15

    קהילת המעצבים יכולה לשנות את שמה לקהילת תעשייני העיצוב
    או משהו כזה אם היא רוצה. אותי היא כבר אינה מייצגת.
    המאמר הזה הוא כלי פרסומי די נואש למשיכת אנשים להירשם ולשלם
    דמי חבר (יקרים) אליה. אפשר לקרוא לילד בשמו..
    חבל שהאתר הזה משמש כלי. המאמר הזה וקישור אליו נשלח
    בתפוצה לקהילת המעצבים שפעם הייתי חברה בה. אז לא תודה.

  16. 46
    יום ראשון 26.02.2012, 12:12

    בדיון על דמותו של מקצוע העיצוב, הנע ומתרחש במעין גלקסיות רחוקות – ונוס ומאדים – נוכח כדור הארץ שלנו בארציותו, בממשותו. עיון ברעיונות, בהשקפות ובהמלצות החגים מסביבנו על גבי האב"ם – האתר הבלתי מזוהה, אנטייטלד – מרמז על בלבול-מה, על נבוכות המחפשת מורה חדש, מנטור מזן אחר, שונה. אצל חלק מהטוענים – אחר מזה שהורה להם את הדרך אל עיצוב טהור בתקופת לימודיהם, ובעיקר שונה ממה שהם חווים במציאות העגומה. מסתבר כי אין אמת אחת להתפלפלות בין סוגי/סוגות העיצוב, איכויות התפוקות של תהליכי החשיבה, עיבוד הנתונים ומקומם של ההשראה והדמיון היוצר. וטוב שכך, משום שמרחב המחיה של העיצוב גדל ומתפתח. העיצוב הכן, הטהור, זה שרובנו עורגים לו ומשבחים אותו, לא יאבד כך סתם בחלל רק משום שלא כתבו על יוצרו בעיתון לאנשים חושבים. העיצוב העצוב הזה ימשיך לחפש את עצמו ולהוכיח את קיימותו בעזרת אלו שמאמינים בצורך שלו לזרום בעורקי החברה האנושית – מעצבים, מלמדים, מנהלים, עורכים, מנהיגים.
    בסוף השבוע האחרון נחשפתי במקרה להתכנסות של אנשי דת ומסורת, ביניהם שופטים, מנהלים ומחנכים. הם דנו בסוגייה משמעותית מבחינתם: "לאן הולכת ההלכה?". הם טחנו יומם ולילה את ההוכחות להופעתו של הצדק החברתי כבר בימי קדם, הצדק הנתפס כנכון בראייה אמונית, זה שכולנו מחפשים כבר מאז הקיץ האחרון. אפשר להמשיך ולדוש בסוגייה "לאן מתעצב העיצוב?" ולהישען על תולדות הענף, לפני שהומצא בכלל המושג החבוט הזה שאין סוף להגדרות שלו. נעים להיזכר, שבתחילת לימודיי התבקשתי לרכוש ספרון שדן במהותו של עיצוב דרך כעשרים-או-יותר הגדרות, שכולן מנסות לענות על השאלה "מהו עיצוב?" כנראה שהתשובה הנכונה, אליה כיוון המחבר, היא עצם ההתנסות בתהליך המיוחד ובמגוון הדרכים לממש תהליך זה לקראת הפתרון העדיף, הרלוונטי.
    בעלון בשפה האנגלית, שיצא מטעם מארגני התערוכה הבינלאומית "אור ובנייה" [light+building], העומדת להיפתח באפריל בפרנקפורט, ניתן למצוא כמה אזכורים לכך ששאלת הכיוון אליו נוטה עולם העיצוב אינה רק נחלתנו, הישראלים. התערוכה אמורה לשלב בין מושגים מתחום התאורה לבין מה שמוגדר בנייה אינטליגנטית. היא מהווה מפגש רעיוני ובמה לחשיפת עבודתם של מעצבים תעשייתיים, מעצבי פנים, ארכיטקטים ומהנדסי אלקטרוניקה, וכמובן של אלה הניזונים מיציר כפיהם – מתכננים, מפיקי אירועים, דקורטורים ומשווקי מוצרים בעלי עניין. העלון משתמש במונחים כגון "עיצוב יצירתי", "מוכוון-עיצוב", "פתרונות חדשניים", "עיצוב תאורה ברוח צעירה". העלון מציין עוד, כי לכבוד התערוכה יוארו מבנים ציבוריים ופרטיים בעיר. אפשר להעריך ולהוקיר את שיתוף הציבור בחוויית עיצוב התאורה מחוץ לכתלי אולמות התערוכה. לחלופין – מותר ללגלג על הרעיון, אולם נדמה כי אי-אפשר להתכחש לזחילה של מגוון רחב של "עיצובים" אל המרחב הציבורי, אם זה הרחוב, המתחם, או המוסף בעיתון והלשונית באתר האינטרנט.
    ועוד באותו עניין: בשולי התערוכה האמורה תהיה "תכנית פרינג'", שבה מספר חברות ירשימו את המבקרים ויציעו להם "מקורות השראה" ו"עיצוב יוצא-דופן שימחיש חדשנות טכנולוגית, יעילות באנרגיה, איכות מוצרים המשלבת שימושיות, קיימות ו… עיצוב אסתטי." ובמקביל, מארגני ה"פרינג'" מזכירים לנו בפרסום הרשמי כי בעצם מדובר באור חולף, בעיצוב משתנה ומסתגל, שאינו אלא אופנתי: "גלה את המגמות לעונה הבאה."

  17. 47
    דוד גרוסמן
    יום ראשון 26.02.2012, 19:46

    עד עכשיו דיון מעניין, ער, משכיל וגם זוכה להתעניינות רחבה (לפי מספר המגיבים, רשימת ה"פופולאריות" בתחתית דף הבית ונתוני מספר המבקרים). יפה. אם אין אני טועה, יצירת דיון כזה הינה אחת המטרות של "אנטייטלד".

    מה שדי נדיר: דיון "תרבותי"; התייחסות רצינית, מושקעת ובדרך כלל על ידי משתתפים מזוהים (ולמה לא? אמרנו תרבותי.).

    לצערי, לפעמים צץ "תרבות הטוקבק" – לא ענייני, אגרסיבי, אישי ואנונימי. חבל.

    רונית
    נכון, בין שאר הדברים שאני עוסק בהם, אני משמש כנשיא קהילת המעצבים הישראלית. אין זה סוד. אז מה?

    הוזמנתי להשתתף באנטייטלד, על ידי אחד המייסדים (בוגר שלי!) וכבוד לי להשתתף.

    המאמר, על נושא רחב, הינו דעה אישית, וכך הדגשתי כאשר שלחתי אותו לחברי, כדי לבקש תגובות וליצור דיון. אז מה?

    במאמר אני לא מתייחס כלל לארגון.

    אין את בכלל מתייחסת לנושא או לתכנים. "כלי פרסום"? שטויות. שימוש ב"אנטייטלד" כ"כלי"? שטויות. נדמה לי שאין את מבינה את מטרות האתר.

    אם את דוחפת אותי להגיב בכובע של הארגון: את כותבת שאין אנו מייצגים אותך. לשמחתך ולשמחתי.

  18. 48
    Not A Memeber
    יום ראשון 26.02.2012, 22:22

    נכון שאם נתייחס אליך לא יפה לא נקבל עבודות?
    בארץ הביצה קטנה וצריך להזהר לא לריב… או לפחות לא לעצבן את ראשי הקהילה…. כמובן שאני לא חבר לשמחתך ולשמחתי!

  19. 49
    דוד גרוסמן
    יום ראשון 26.02.2012, 23:15

    הו, תרבות הטוקבק. לי יש את היכולת למנוע ממישהו לקבל עבודה? (שלא נדבר על הרצון.) לא ידעתי. אז עכשיו אני מתון מדי, רומנטי וכל יכול.

  20. 50
    דוד גרוסמן
    יום שני 05.03.2012, 12:34
  21. 51
    שירה
    יום שלישי 06.03.2012, 9:23

    הי דויד,
    מאמר חשוב ביותר ומשמח מאוד שאתה, במקום שאתה נמצא מרגיש כך.
    כאשר אתה יוצא ל"שוק" מהאקדמיה (בצלאל) לעבודה האמיתית אתה מגלה לראשונה את הפער העצום בין עבודות הקונספט הנקיות, המעודנות, ה-fine לבין צרכי השוק (לפחות כפי שהם ניתפסים בעיני רב הלקוחות המקומיים). לאחר השוק (והאכזבה הקשה) הראשונית (כלומר, אחרי כמה שנים של באסה אמיתית שמידי כמה זמן שבה ועולה) אתה מנסה להתנייד בתוך מבוך האילוצים ("תגדילי את הטקסט", "למה צריך כל כך הרבה לבן"..) ועדיין לנסות לשמור על האינטגרטי שלך כמעצב – וכל זאת מבלי לפגוע בלקוחות (שמרגישים שכל פונקט של גודל הוא מלחמה מולנו).
    בלימודים אומרים לך למצוא את ה-added value שלך כמעצב – ואת הייחוד שלך מול כל העבודות הקונספט ה-fine המופרכות פעמים רבות, התלויות על הקירות בהגשות. אך במציאות, היכולות שלך להוציא משהו – מול רצונותיו, צרכיו ואילוציו השונים של הלקוח – כך שהוא ייצא מרוצה (וזאת זכותו) ועדיין להשאר עומד (לא מובס ותשוש מידי מהמאבקים הקטנים ומהנסיון לשמר (ולהזכר) באמת העיצובי שלך) – זאת חוכמה לא קטנה.
    רב הלקוחות הישראלים, כשפונים אליך לראשונה – רוצים משהו "חדשני", "אחר", "יפה" וכמובן "בטח" שמוכנים להשקיע – אך במבחן המציאות לבסוף מתקשים להתחייב ולהתקדם עם עיצובים "נקיים מידי", יקרים וחדשניים שהם אינם מבינים ושאינם מצדיקים לדעתם את השקעתם. לפעמים הפערים בין הפרזנטציה (שהתקבלה בהתלהבות) לבין המוצר האמיתי שיוצא לבסוף להפקה פשוט מדהימים עד בילתי אפשריים.
    כולנו חולמים לקבל קמפיין איכותי "מגניב". אנחנו רוצים פרוייקט שיופיע במגזינים ושנוכל להתגאות בו (בעיני עצמנו) בתיק העבודות. כמובן שבמילים אחרות מדובר במשהו יוקרתי/בוטיקי/אקסקלוסיבי – לפחות ברב המקרים – אילו הם ה-design art הפוטוגנים – יחידי הסגולה. מה לשעות, לצערי הרב לא כולנו מעצבים קטלוגים למוזיאונים (ששומרים על גודל פונט אחיד, קווים דקיקים, נקיון מרהיב ובדר"כ איזה גימור מגניב בכריכה).
    היו פה שהגיבו שמהפרוייקטים הנ"ל אי אפשר להרוויח כסף אז אין לנו, אלו ש"מרוויחים" (כלומר, אילו שזונים עם הפרוייקטים המסחריים שלנו) להתלונן. חשוב לזכור שזוהי גם פרווילגיה של יחיד הסגולה הבודדים – לעבוד ללא תשלום. רובנו עובדים למחייתנו – ואם אנחנו מצליחים להתפרנס בכבוד מהמקצוע הרי שכבר אנחנו משיגים את רב עובדי השוק אשר נאלצים להתקיים מעבודות שאינם אוהבים. חבריי מתקנאים בי על שאני "עובדת בתחום שלמדתי ושאני אוהבת" אבל בין המעצבים יש מעט מאוד הערכה לעבודות שאינן design art ושיש בהם פשרות – עבודות שאינן עונות לקרטריוני ה"בוטיק".
    פעמים רבות אפשר לראות על עבודת עיצוב שפה "שיגעו את המעצב" – ממש ניתן להרגיש את הנסיון של המעצב לשמור על ה-finess של העבודה תחת השיקולים של הלקוח. כרגע, ברב המקרים, זוהי העבודה האמיתית. ואם נצליח לעצב לבסוף פרוייקט קריא, רהוט, אמין ופונקיוצאלי – הרי שלפחות להרגעת מצפון העיצוב – אפשר להגיד שעשינו את העבודה שלנו. זהו האתגר היומיומי האמיתי.

  22. 52
    שירה לאוטמן
    יום חמישי 08.03.2012, 10:15

    אני מסכימה עם דבריו (הרבים) של שחר ובעיקר מחדדת את הנקודה שמגזין העיצוב של העיתון מטרתו למכור והכתבות שהוא מפרסם מטרתן לתת חיזוק לאותן פרסומות רבות לאלפיון העליון ובכלל על מנת לעודד אותם לקנות (ולקנות ולקנות) כי אלה המטרות של המגזינים ולא הרבה מעבר לכך, גם אם הם מנסים לשדר אג'נדה אחרת.
    אני מבינה את הבעיה שהועלתה כאן, אך היא משקפת באותה מידה את הבעיה הישראלית בצורה רחבה יותר. ההתרכזות בארט דיזיין כמייצגת עיצוב באופן כללי במגזין לא שונה משערים וכתבות שמציגים דוגמניות כחושות כמסמלות נשים באופן כללי. כפי שכבר נאמר, המגזינים לא מייצגים את החברה שלנו לנוכח ה"מהפכה החברתית" והבעיות החברתיות, אלא להפך, הם מעוותים את המציאות, ואם רוצים לפעול נגד משהו אולי כדאי לפעול נגד התופעה הכללית ולא רק נגד הייצוג של עיצוב.

    נשמעת פה קריאה לקידום העיצוב למעמד פרופסיה אבל נשמע כי חלק מהקוראים מעוניינים ביוקרה של המעמד ואולי לא מעבר. מקצוע פרופסיונלי מאופיין בשליטה בגוף ידע ייחודי, יחסים הדוקים בין האקדמיה לשדה, תהליכי הדרה וקוד אתי. אחת הבעיות שמשפיעות על תפיסת המעצב כאיש מקצוע רציני היא זילות המקצוע על ידי אנשים לא מוסמכים שקוראים לעצמם מעצבים אחרי שהורידו פוטושופ למחשב שלהם. בעיה נוספת היא באמת הנתק בין האקדמיה לשדה אצל רוב המעצבים שלא מלמדים. העוסקים במקצוע הרפואה לא יכולים להרשות לעצמם שלא להתעדכן במחקרים עדכניים וחידושים ברפואה אך בעיצוב מעצבים רבים נשבים ב"שטאנץ" ולא מסתכלים מימינם ומשמאלם.

  23. 53
    יום חמישי 08.03.2012, 10:49

    שירה, את נוגעת בנקודת המעצבים שלא מלמדים אך אני רוצה לתת את הדעת על מלמדים שלא מעצביםכלומר שאינם עוסקים בריטואל במקצוע ולמעשה מנותקים מהיום יום שלו וההתחככות עם המציאות על כל משקעיה. לטעמי שם צומחת הסגידה לדיזיין כארט כי זהו מוצא נאה למי שלא עוסק בעיצוב לפרנסתו אלא מלמד בלבד.
    מכיוון שארט תמיד מהלך כמה מטרים מעל המציאות ואנו אוהבים דברים שהם מעל המציאות והמיוזעת ורוצים ברוח למקום נקי, מדומיין וחלומי שיראה כמו פרסומת של אורנג' או פלאפון, הרי שנוצרת הילה סביב הארט דיזיין וזה מחלחל גם להעצמת מרצים שמגלמים את ההבטחה הזו וכמובן לעבר התלמידים שרוצים לתת ביטוי לשפה האישית שלהם ולכוח היצירה שבעטיו הגיעו ללימודים אלו, אוהבים את הגישה שמאפשרת להם להתחבר לעיצובים שהם רואים בספרים ובכתבי עת מקצועיים, או בפורטלי עיצוב מרחבי העולם, של מעצבים שעשו קילומטרז' מסויים או פועלים במרחב קצת שונה מאיתנו, או שגם הם בכלל סוג של דיזיין ארט שמפרנס את הקונספציה.
    מכאן, מרוב מבוכה, הולכת וגדלה שתיקה שמגדלת את מרווח התסכול שנוצר לאחר מכן בשוק העבודה המעשי.
    ושוב, אני תמיד בעד לכוון גבוה ולשאוף לשינוי, שכלול ואיכויות הנגזרות מרוח הזמן, הטכנולוגיה והשכבות התרבותיות. אולם משהדברים אינם משמשים יותר מאשר דקורציה ואמירה שמסתדרת ללא יותר משניים וחצי איש, הרי שמקומה אולי במוסדות המציגים קונספציות שלא יתממשו אבל אין להופכה לדבר עצמו.

תגיד/י את זה…