אני חולק עליך ידידי,
מה שמפתיע הוא דווקא שהבאת ציטוטים מאנשים שבדיוק כן עושים גם עבודות פוליטיות במקביל לעבודות המסחריות – טיבור קלמן יצר את המגזין קולורס בדיוק כדי לדבר על הדעות הפוליטיות שלו. סאגמייסטר גם עושה פרוייקטים (לא זוכר את השם המדוייק של החברה) על ההוצאות הכספיות של ארה"ב על מלחמה וצבא. בציטוטים שהבאת, שניהם מודעים לכך שמעצב לא יכול לחיות מסוג כזה של עבודות וחייבים גם "לעבוד עבור הברקודות", אבל זה לא אומר שהם לא יכולים לנצל במקביל את יכולות העיצוב שלהם כדי לתקשר מסרים פוליטים שחשובים להם.

אני לא באמת חושב שיש הבדל בלימודי עיצוב בין "עיצוב אריזות" לבין "עיצוב חברתי". עיצוב זה כלי ואם אתה לומד אותו, אתה יכול לעצב הכל. מי שמעניין אותו לעצב אריזות, שיהנה, ומי שיש לו דעה פוליטית, שיהנה.

להגיד לא ללמד "עיצוב חברתי" זה כמו לבקש מסופר לא לכתוב טורים פוליטיים אלה להמשיך רק לכתוב סיפורים, כי "לא מעניין אף אחד את דעתו הפוליטית".

פוסט חשוב ויפה – "עיצוב חברתי.." במיטבו.
מעין פסקול המחשבה שלך כשאתה משתעל בקול רם, אולי מישהו עוד ירים את הראש וישאל למה אתה משתעל, או יצליח לעצב כוס מים מתאימה…

נזכרתי בשיחה שהיתה לי בנוגע לאמנות מול עיצוב – האם כל מעצב הוא אמן? לא בהכרח: תלוי בהקשר, תלוי בהגדרות, זה מסובך. האם כל אמן הוא מעצב? ברור שכן. אך כך גם ראש עיריית סאו פאולו, ולמעשה כל אדם שנמצא בשליטה על סביבתו.
עיצוב אינו ברירה, הוא מאפיין שנמצא בכל יצירה. ובדיוק באותה צורה, פוליטיקה היא לא דבר שאפשר לכבות ולהדליק. יחסי הכוחות בחברה תמיד נוכחים, והשאלה היא איזו התייחסות הם מקבלים.
השימוש בפוליטיקה או בחברה כנושא הוא עניין נפרד – זהו עניינם של קורסים כמו "אין לי ארץ אחרת". הזווית הפוליטית המעניינת יותר נמצאת בתהליך עצמו, בדיאלוג עם הלקוח, בהחלטות שמסביב למעשה העיצוב עצמו, בביקורת הנשמעת לאורך התהליך ובסביבתו, לפניו ואחריו.
המצב המצער הוא שברוב המקרים אותה פוליטיקה אינהרנטית קיימת לשרת מטרה מאוד לא מעניינת – עשיית רווח. במקרים הטובים יותר, המטרה מלווה בערך מוסף תרבותי כלשהו – טקסט מעורר השראה, חוויה אסתטית וכו'. במקרים נדירים, קורה דבר שמטעין את המטרה המסחרית במשמעות אחרת, הקשורה לעולמות רגשיים, שכלתניים או פיזיים – ערך אמיתי, בונה תרבות.