עיקר העבודה שלי במוזיאון ישראל הוא ארגון אוסף הצלם אלפרד ברנהיים. מוקפת בשלל הפורטרטים והמבנים שצילם, נפרש בפני עולם שפעם לא יכולתי לראות. אני מזהה את הפרופסורים שהקימו את האוניברסיטה העברית, את הבית המדורג ברחוב מטודלה כשהוא יחיד ברחוב, בלי הסיבוב של הכביש ובלי בתים נוספים סביבו. ויש עוד. עוד מקומות, עוד ניירות צילום מודפסים. אחרי שהכרתי את הפרופסורים בצילומי הסטודיו, הוא לוקח אותי למסיבה באוניברסיטה העברית. בשנתיים האחרונות אלפרד הוא הדבר הכי …
יש לי צלקת בצוואר. היא לא כואבת, היא ארוכה יחסית, פעם היא הייתה אדומה יותר. לפעמים היא פתאום קופצת, כמו שחרור של קלאצ' בזינוק בעליה. לפני כשנה התחלתי ללכת לשיעורי פילאטיס בסטודיו ברחוב מונטפיורי. בשיעורים הראשונים, יותר משכאבה לי הבטן, הקשה עלי לחץ בצוואר שלא נתקלתי בו ביומיום. אורלי, בעלת הסטודיו, עיסתה לי את הצוואר ושאלה אותי: "ראית טיטניק?" ואכן ראיתי טיטניק. "אז הצלקת שלך מושכת פנימה, כמו המים שמשכו את הספינה לשקוע."
המלים …
צילום בצורה מסוימת היא פעולה של התמקמות – מאיפה אתה מתבונן ומתי. לפעמים אני משתעשעת במחשבה שאני טריפוד, וכל פעם אני מחליפה את שלושת היסודות עליהם אני עומדת. כי מה שחשוב בעצם זו המצלמה ואני והמציאות שבחוץ להתבונן בה, לעבד דרכה דברים, להיפרד מזכרונות להזמין חדשים. אני מסתכלת החוצה מהחלון כבר חשוך, לפעמים יותר על הבניינים מבעד לתריסים ולפעמים יותר על התריסים שלפני הבניינים. כמו שיעור ראשון בצילום, כשפתאום …
You make me smile with my heart
אני חושבת שזו אחת השורות היפות שנכתבו. הרבה לפני שהקשבתי לשאר המלים, הייתי עוצמת את העיניים לתוך המוזיקה ומדמיינת שצ'אט בייקר שר את זה בשבילי.
המלה הראשונה שנקלטה מתוך הליטוף הזה היתה ”Unphotographable”. האוזן קולטת את המלים שהיא רגילה לשמוע ומבינה מה שהיא רוצה להבין: פרשתי את הדברים כהבחנה מהותית על שפורטרט הוא רק פרגמנט מתוך אישיות ולא האדם עצמו. הוא כל כך אוהב אותה, שהצילום לא …
זה יקרה יום אחד כי זה חייב לקרות. ובאותו בוקר או לילה נתיישב ולא נזוז יותר. הרגליים כואבות, לשאת כל כך הרבה. את התיקים האדומים, את מעילי הוינטאז', את השמלות השחורות והחומות, את נעלי העור שרק מתרפטות מרוב שפשוף שאינו נגמר מהמדרכות שאינן נוחות, שמלוכלכות ומלכלכות, שחריצים נבקעים בהן יום אחר יום, שזו רק מקריות שלא נוצרו חורים שיבלעו אותנו למעמקי האדמה. שסנדלרים כבר מעדיפים לשלם כדי שנקנה חדשות ולא יצטרכו לנעוץ עוד ועוד מסמרים …
אור וצל מייצגים בתפישה שלנו את כוחות האור וכוחות החושך – הקשרים מאוד מיליטנטיים עבור משהו שמתקדם בגלים. כשהיינו קטנים היה מאוד ברור שהטובים זה האור, כשהם מנצחים אז השמש זורחת ואם הם ממש רכים ואכפתיים אז קרן אור יוצאת מהבטן שלהם. יש באור סוג של קסם, אנחנו מגיבים אליו מהבטן (אפילו שאנחנו לא גרים על עננים). הוא מניע אותנו, גם מבלי לשים לב לכך אנחנו פולטים אנחות רווחה או חוסר שביעות רצון, …
לא פעם כשאנחנו נזכרים בסיטואציה, אנחנו רואים אותה מנקודת מבט שונה. כאילו אנחנו מישהו אחר, שמרחף קצת מאחור, קצת מלמעלה, ומשלב את הדמות שלנו במראה המתרחש. כמו בחלום, ישנם מעברים מעורפלים בין המבט שבאמת התקיים דרך העיניים, למבט הרחב יותר, שבעצם אף פעם לא יכולנו לראות. היכולת הזו לצאת מעצמנו היא מופלאה, המוח כנראה יודע טוב יותר מאיתנו להשלים את החסר. את אותה היכולת אנחנו מייחסים לפעמים לצילום, כאילו הוא באמת יכול לתת …
אני לא זוכרת מתי מצאתי אותה, אבל מאז היא איתי. מחברת חומה, על הכריכה מודבק איור של ילדה משקה פרחים, בפנים שורות של אנגלית וכתב מחובר, מחברת האנגלית של אמא שלי, כתה ו'1.
אני זוכרת שהייתי מדפדפת בה ומסתכלת על הכתב היפה, אבל בעיקר על כל התוספות, צבעוניות ויפות, שנועדו לקשט את המחברת. איורים שנגזרו מעיתוני ילדים מודבקים בכל עמוד, ועם כל דפדוף האותיות המחוברות הופכות לי לרקע, לפאטרן, נותנות במה לשלל הדמויות שמגוללות …
Tree Porn – הכניסה לסוטי עצים בלבד.
רונית מירסקי, חברת אנטייטלד, מציגה בימים אלו את תערוכת היחיד הראשונה שלה בבית האמנים בתל אביב (רחוב אלחריזי 9, ליד גן העיר). הפתיחה כבר היתה, אבל התערוכה ממשיכה עד ה־12.9. בהמוניכם.
ולפעמים, כל מה שצריך זה קצת שקט. ודומיין טוב.
רשימה של 10 מצלמות רשת שוות במיוחד. מצפייה באורות הצפון ועד מעבר החצייה של חיפושית הקצב.
אם אתם לא מצליחים לגלול ימינה-שמאלה בעמוד מחשבה ואתם משתמשים ב-iPod/iPad/iTouch — השתמשו בשתי אצבעות והבעיה תיפטר.
